היא נעמדה מול רסיסי המראה השבורים.
היא שברה אותה.
חלקיקים שקופים וחדים של שנאה עצמית.
רסיסים של טומאה.
בבועתה השתקפה אליה בעיוות.
רק ככה יכלה להסתכל על עצמה, בלא שהרגישה מרומה.
מעוותת, פזורה לאלפי חתיכות.
נמאס לה.
נמאס לה שכולם רואים אותה בתור מי שהיא.
נמאס לה שכולם מקובעים במחשבתם עליה.
היא רוצה שפעם אחת יסתכלו עליה במה שהיא.
היא רוצה מישהו.
מישהו שירצה לדבר איתה, ורק אז להיכנס איתה למיטה.
מישהו שיעדיף שיחות, שיעדיף להסתכל לה בעיניים, מאשר למהר
למקום ההוא.
שלא ינסה לשחק על פי הכללים הקבועים מראש,
רק כדי להכנס איתה  למיטה.
היא לוקחת חתיכה חדה מחלקי המראה.
מעבירה את החוד בכוח על ידה.
היא מדממת.
אולי ככה תתחיל להרגיש.
תפסיק לנסות להרוס כל דבר טוב שיש לה בחיים.
אולי ככה תתחיל להעריך את עצמה, ותפסיק לנסות להסתיר את הכל
מאחורי מסכה חייכנית.
מזל שהיא שחקנית טובה.
משחקת בתיאטרון של נעורים, של אהבה, של סקס.
התפקיד הראשי, שייך לה.
וכל הדמויות האחרות מפחדות להגיע ולגעת, פן ידבקו בסוף הטראגי
שמחכה לה.
ההצגה עומדת להגמר.
היא נועצת את החוד חזק יותר בבשרה.
נחיל עמוק של דם גולש על ידיה.
היא מחייכת.
כל כך הרבה כאב כבר הרגישה בחייה, שהחתך העמוק מדגדג.
היא מביטה על הרסיסים הקטנטנים השוכבים ליד רגילה,
תוהה אם האופטימיות שלה חבויה בפנים.
היא לא תנסה לגלות.
יותר קל לה להיות עצובה.
הדם החל מטפטף על חתיכות המראה הפזורות לרגליה.
היא צוחקת.
מפזרת טיפות על החלקים.
מביטה בעצמה שוב.
המראה מראה לה שהיא מלאה בדם.
גם כלפי חוץ, ובעיקר בפנים.
פצעים עמוקים ומדממים.
היא נועצת את החוד גם ביד השניה.
שורטת, חורטת, את ספר ההיסטוריה של חייה.
המראה מבינה.
המראה היא היחידה שרואה אותה כמו שהיא.
ובעודה נופלת,
היא שומעת את הקהל מריע.
צועק בשמה.
זורק לה צרורות פרחים אל הבמה.
מציף אותה באהבה.
אולי בחייה הבאים, תזכה באוסקר.
על התפקיד שהיא עושה כל כך טוב.

בתיאטרון ההרס העצמי שלה.