אמא, קר לי.
קר לי, ואתם לא רואים.
קר לי, ואף אחד לא שומע את שיני נוקשות.
כולכם פשוט ממשיכים ללכת, איש איש לעצמו,ואני לא מבינה איך.
קר לי.
אני מוטלת על הריצפה ואתם חולפים על פני.
אתם, עם החיים הורודים והמלאים שלכם, רצים ולא עוצרים להושיט
יד, לעזור לקום, להירגע, לקחת נשימה אחת יותר ולהרגיש שבכל זאת
הרווחתם משהו היום.
אתם ממשיכים לרוץ.
ולי עדיין קר.
עכשיו קר לי גם במקום הזה שאתם קוראים לו הלב.
אני קוראת לו כלום. ריק. כי ככה זה אצלי.
כל מה שהיה שם נשאב, נלקח, נרמס.
ניסיתי להיאבק בזה בכל הכוח, אבל זה רחוק ממני. כמו כולכם.
קר לי.
וכשאחד מכם בא ושואל "מה קרה?", אני עונה "כלום".
אני עונה "כלום", כי באמת שאין לי כוח להסביר לכם כמה שורוד זה
צבע מזוייף, ושאתם משקרים לעצמכם כדי לחיות יותר טוב.
אני גם לא רוצה.
ובאמת שאני לא מאשימה, אפילו אם זה נראה כך במבט ראשון, אפילו
אם זה נשמע ככה לפעמים.
רק רציתי לדבר איתכם, לספר לכם.
אני פשוט מתגעגעת לתמימות.
אולי זה מה שמחמם אתכם.
כי לי קר.
בנאדם חכם אמר לי פעם :"כשקר מבפנים - קר מבחוץ".
ורק אז הבנתי את המשמעות של לקפוא למוות.