אני מתגעגע לשיחות ארוכות אל תוך הלילה.
יש לילה בזכרון. אולי יותר מלילה אחד. אולי תערובת של לילות
רבים.
אני מטייל עם הכלב שלי בחורשה ליד הבית.
הייתי מתחבא שם כשהייתי מתפלח מהבית ספר. הייתי קוטף שם
חמציצים. טל היה דורך על חלזונות שיצאו מהאדמה, ואני נגעלתי
וכעסתי ופחדתי ממנו. הייתי שוכב שם על ספסל ומסתכל על כוכבים
בלילה. בנינו שם סוכה ודיברנו על התחת של ליאור. היא לא אוהבת
חמאת בוטנים. מצחיקה. כולם היו מאוהבים בה.
קר בלילה, ואני רוצה כבר לחזור לישון. אני מושך לכלב שלי
ברצועה. היא מתהדקת לו מסביב לצוואר. איך אני יכול להכאיב לו,
אני אוהב אותו כל כך. איך יכול להיות שלא כואב לו. איך הוא
יכול להמשיך לרחרח את ערימת מחטי האורן האלה?
הוא היה כלב מאוד בעייתי, בעניין היציאות. הוא היה מסכים לחרבן
רק על מצע רך. על כרי דשא קטנים. או על ערימות מחטי אורן.
קר לי. טל באוויר. טל על מחטי אורן. טל על ספסלים. ריח של אדמה
וגשם.
פעם מישהי אמרה לי שריח של זרע מזכיר לה אדמה אחרי הגשם.
אני מושך אותו שוב. אחרי שהוא מסיים לחרבן, אנחנו הולכים
הביתה. מספיק חשוך כדי שהפנסים הלבנים העגולים שליד הבית יגרמו
לו להיראות כמו אי של אור בתוך ים של חושך.
הייתי מפחד לצאת מהאור. חשבתי שחייזרים יחטפו אותי בלילה.
אני מתקשר ליואב. לקו בחדר שלו כדי שההורים שלו לא ישמעו. אני
יודע שהוא לא ישן, כי ראיתי אותו באייסיקיו לפני.
לחדר שלי יש שטיח מקיר לקיר, דק ושטוח, סיבים קצרים אבל רכים,
בצבע כחול.
גם חום, לפני, כשהייתי ילד.
המחשב שלי על השולחן ליד הקיר המערבי, שפונה לרמת אביב. לפעמים
הוא גם על השולחן כתיבה ליד הקיר המזרחי, עם השעון שלא עובד,
אור הניאון והגלויה של "ביג ליבובסקי". עם ספרים ישנים של
"מרגנית" למעלה. ופעם בובות. דובים גדולים מעלים אבק, ואת
הגלויה של ביג ליבובסקי יואב הביא לי, וכתב עליה דברים בכתב
היפה והנשי שלו. יום אחד הוא יבין באמת מי הוא.
המיטה שלי בקיר הדרומי, מתחת לחלון. פעם בקיר המערבי, במקום
השולחן. פעם היא מיטת ילדים. מעץ מכוסה פורמייקה בהירה. גדלתי
בה ואז שברו לה את המעקה ביטחון מהעץ, ההוא שהיה אמור למנוע
ממני להתגלגל לרצפה מתוך שינה.
פעם היא ספה, שנפתחת למיטה זוגית. אמא שלי קנתה לי ואמרה
שמתקרב היום שאני אצטרך אותה. היא מחייכת. היא מביכה אותי.
המיטה הזאת. כל פעם שאוננתי עליה פחדתי שזה יעשה לה כתמים.
הטלפון ליד המיטה, על השטיח. או על השולחן כתיבה. או על המגירה
הקטנה שמתחתיו.
יואב ואני מדברים. האור סגור, ואני כבר בפיג'מה. אנחנו מדברים
על בנות. אנחנו מתווכחים על מי הבת הכי יפה בשכבה.  אנחנו
מדברים עד שתיים, שלוש. הוא אומר שהוא לא יעשה צבא, אבל הוא
יעשה. אני אומר שאני אעשה צבא, אבל אני לא. אנחנו מדברים על
קולנוע. אנחנו מדברים על אהבה. אנחנו מדברים על  בנות שוב. אני
מדבר על מאיה. אני אומר משהו על האף שלה. אני ויואב אומרים
לילה טוב.
רק לדבר איתו על מאיה עושה לי משהו. משהו בי פורח.
עכשיו צריך להתרכז, כי זה המוסר השכל של העניין. זו התחושה
אותה אני מנסה להעביר.
באף שכונה שבה טיילתי בלילה, לא היה אור כזה. לא היה טל כזה.
עברתי הרבה דירות מאז. אף אחת לא הרגישה כל כך חמה.
אהבתי כמה בחורות מאז. אף אחת לא בכזה חוזק וטהר.
עשיתי הרבה סקס מאז. שום דבר לא הרגיש כל כך עדין.
אין שום דבר יותר חזק ממה שהרגשתי באותו לילה.

אני הולך לישון ויש ריח של טל באוויר.