מכתב קצר מהיוצרת לעצמה.
אתם מוזמנים גם.

חזרתי לכתוב על עצמי, גם חזרתי לכתוב עכשיו הרבה יותר...
מעניין אם זה אומר שנתמלאתי כאב או שמא בדידות?
גם זנחתי את כל הכתיבה אודות בחורים, או שיכול להיות שזנחתי גם
אותם, לפחות לעת עתה זה נראה עדיף.
אני יודעת ששוב כמו תמיד אני מודחת ורוצה לפרוץ אל תוך העולם
בזעקה רגשנית, רק יודעת שהמחיר הוא שיחרור העצב שעוד לא
התמודדתי איתו כבר זה שלוש חודשים, כנראה שלא עם הכל צריך
להתמודד לפעמים עדיף פשוט להמשיך הלאה ועם הזמן גם כל מה
שהותרתי מאחור יתמוגג לו.
עכשיו כשהשורות האלה נכתבות מאוחר בלילה, במהירות, ללא מחשבה
ובעיקר ללא ניסוח ועריכה נוספים (לפחות לא מצד עצמי, ובתקווה
שגם לא מצד העורכים), אני עוצרת לתהות מה בעצם אני מחפשת,
ומדוע אני מחפשת משהו כל הזמן?
החורף קרב לו, אני מרגישה את הקור חודר לו כבר עכשיו מבעד
לעצמותיי, אני מייחלת כמו תמיד לאותו תיאור מצב שבו אני
מתרכבלת תחת שמיכת פוך חבוקה בזרועות אוהבות, בלווית מוסיקה
וטיפטוף הגשם, רק שעכשיו משהו קצת אחר באיך שהסיטואציה
מתצטיירת לי בראש ויכול להיות כי כל כך הרבה השתנה מאז הסתיו
הקודם.
השנה שעברה הייתה מלאה כל כך עד כדי שעכשיו אני מפחדת מהשנה
שתבוא, אך מקווה שגם זו תהיה מלאה אך ורק בדברים טובים (ולא
ממש עובדת על עצמי שדבר כזה יכול להיות... כי הוא לא!).
כל כך הרבה חלומות, כל כך הרבה רצון לתת מעצמי הכל... אבל אני
יודעת שאני בעצם לא שונה מאף אחד/ת אחר/ת וכולם רוצים, כנראה
שהעולם יכול לתת מעצמו רק מיכסה מסויימת והנכונות שלי לתת כל
כך הרבה עוד תשתלם.
אולי אני כמו אותו אחד שאמרתי לו היום שמחכה למישהי מאוד
מיוחדת, ולא עוצר על היפות, בעלות אופי מדהים שרוצות אותו
ונקלעות לו בדרך.
לא כולם חכמים, ובטוח שגם לא אני.
הבעיה היא שאני יודעת ששום דבר לא קורה כשמחכים לו, אבל איך
לעזאזל אפשר להפסיק לחכות? זה מעין רגש בלתי נשלט!
עכשיו כבר מאוחר בלילה, ורצף השורות האלה חייב להפסק מתישהו,
אז כנראה זה עכשיו.

לילה טוב...