New Stage - Go To Main Page


אני כבר שלושים ושתיים שנה מטפח פה את בית הקברות. אמר זמר
אחד: "בית הקברות זה הדבר הכי פורח במדינה" - זה בעיקר בזכותי.
אני והגרניום זה כמו שני אחים, אני יודע תמיד מה הוא רוצה...
כשהוא מת אני בוכה עליו כמו על חלב שנשפך.
אני נחשף כאן לראשונה כדי לספר סיפור על שתי רגשות שפגשתי.

את הראשונה פגשתי בשנתי הראשונה בתפקיד, בעוד הייתי בן 43.
זה היה בסוף הקיץ, האוויר היה חמים, הכלנית הייתה זוהרת,
והגרניומים פורחים. הגיעה הראשונה ונכנסה דרך הדלת הרשמית,
חבשה לראשה כאפייה כזאת של דוסיות, הרי בסך הכל, צריך לתת כבוד
לחברא קדישא. היא הייתה שקופה כמו הרוח ורק עשתה קולות של אדמה
כל הזמן.
היא ראתה כל קבר אצלי וישר הדביקה לכל מנוח כינוי - ליחזקאל
שמואלוב היא קראה "שטוחי", למיכל בן-פלטי היא קראה "אנג'לינה"
על שם הזאתי עם הציצים.
היא הייתה מנהלת מונולוגים וכל הצינורות ההשקייה שלי היו
מקשיבים, כשהיא הייתה אצלי בבית הקברות זה היה ממש כמו התוכנית
של יוסף המספר, תתיישב על איזה מצבה ותן לבחור מת להריח את
נפיחותייך בעת שאתה שומע עוד סיפור על ילדה שהרגשות שלה אמרו
לה להתאבד, ועל ילדה אחרת שהרגשות שלה גרמו לה לאהוב שוטר
שרגשותיו גרמו לו לצאת מהארון ולעבור לצרפת.
היא הייתה מלכת בית הקברות שלי, אני הייתי לידה טיפש, בזמן
שאני דיברתי על דברים שטחיים ולא חשובים כמו צינורות השקייה,
טפטפות ומעדרים, היא הייתה מלטפת את הפרחים שלי בסיפוריה על
מישהי שעומדת על עננים וסופרת כבשים ומתבלבלת כי הכבשים נראות
כמו עננים.
היא לא אהבה ספרות, בכלל. היא סיפרה לנו רק סיפורים שאף אחד לא
שמע. כל ספרות הייתה בשבילה תועבה שכזאת. אפילו טשרניחובסקי,
שייקספיר, טולסטוי, ג'יי קיי רולינג - היא לא הסכימה לשמוע
עליהם. היא כל הזמן עשתה תנועות לא יפות כשהיא שמעה על התנ"ך -
כל הסיפורים שנכתבו אי פעם בעולם לא ביטאו מספיק רגש בשבילה.
שלא תחשבו שחשבתי שהיא מושלמת, הרי היו לה גם חסרונות. בחורף
היא הייתה נרטבת וקרה. בגשם היורד אט-אט בטיפות שאת רוב הפרחים
שלי היו מלטפות, היא בכתה בצד בשקט על כמה שחברא-קדישא לא
מבינים אותה - שולחים עליה מכות קטנות מהשמיים. ביום כיפור,
כשהייתי הולך לבית הכנסת להתפלל ולקרוא כל נדרי כל היום וכל
הלילה - היא הייתה מסיתה ואומרת להם שאני אדם חשוך שחי בתקופת
האבן.
היא יחסה לי חשיבות עצומה, הייתי הראשון שהסכים לשכן אותה
אצלנו בבית הקברות, היא ניסתה להגיע לשירים של ברי סחרוף, זה
היה החלום שלה, אבל הכי גבוה שהיא הגיעה בחיים שלה היה הספר של
חני נחמיאס. היא החליטה לברוח משם אחרי כמה זמן - כי היא חשבה
שהיא משחיתה את עצמה בלשהות בספרות, דבר שהיא לא אוהבת בכלל.
היא מצאה כאן בית לא רע וגם קהל קשוב כמוני וכמו הצמחים.
כשהיו באים אורחים הם לא היו רואים אותה אבל הם היו מרגישים
אותה, הם עמדו מסביב לקבר של סבא, של סבתא, של הדודה או הדוד
ומצדם שימותו כל הקברים האחרים. היו יושבים עליהם, דורכים
עליהם - מה לא? כזאת היא הייתה - רואה אבל בלתי נראית, מורגשת
אבל בלתי מרגישה.
ככה עברו להם 24 וחצי שנה (אני מנהל יומן ובו אילן יוחסין של
כל הגרניומים בבית הקברות בסדר אלפאביתי) עד שהגיעה איזו
הלוויה לבית קברות ובין האבלים היה בן דוד של אח של אחד שמת,
לא בדיוק הבנתי איך. כולם עמדו עם הרבי ואמרו את כל השמאנטס
הרגילים של ההלוויה, ורק הוא ניגש אליי לבוטקה שלי והחל להגיד
לי - "מה זאת ההרגשה הזאת"?
ואני קצת נדהם, הגבתי לו בשאלה - "היא כבר פה 24 וחצי שנה, איך
זה שרק עכשיו אתה רואה אותה?"
הוא ענה לי - "אני פה פעם ראשונה, חוץ מזה אני רק בן 17, לא
יצא לי לבקר כל כך הרבה בבתי קברות בעזרת חברא-קדישא".
אז אמרתי לו "אתה נראה ילד טוב, תחזור להלוויה".
והוא פלט את סיבת בואו בחוסר טאקט משווע - "אתה לא רואה?
ההרגשה הזאת? לא שמת לב שהיא אף פעם לא טועה? לא שמת לב שהיא
הדבר הכי טוב בעולם?"
אני עדיין הייתי המום מהעובדה שהוא בכלל ראה אותה והחלטתי
שהשיחה הזאת מוצתה, עדיין לא נפלו עליי מהשמים כל הכיסאות
והפסנתרים שהוא ניסה להפיל - אז רק צעקתי עליו "תלך מפה
פושטק!"
יום אחרי זה, גירשתי את ההרגשה הזאת מבית הקברות שלי אחרי 24
וחצי שנים, והיא לא ענתה לדברי - רק חזרה ואמרה לי שאני חסר
רגישות לחלוטין.

ככה עברה לה תקופה חסרת רגשות בבית הקברות שלי, עד שכעבור חצי
שנה הגיעה אליי הרגשה אחרת והתנחלה ליד הקבר של יהודית
מטושבסקי. היא לא הייתה מספרת סיפורים כל כך יפה והצמחים לא
ממש אהבו אותה - אבל היא באמת הייתה סופרסטארית, וכל האבלים
היו אותה מרגישים. היא הייתה כבר זקנה ומשומשת כשהגיעה אליי,
אבל עוד לא הגיעה לשלב המנייריסטיות, היא באה אליי היישר
ממחברת השירים של דיוויד בואי, דרך קורט קוביין, ריק וויקמן
ויצחק קלפטר (כן כן... ההוא שהוציא את האלבום "יצחק"). היא
הייתה אוהבת כל דבר שיש בעולם חוץ משנאה, הכל היה נראה לה טוב,
תחת השגחה צמודה.
יום אחד שמעתי מגנן של בית קברות אחר, שההרגשה הקודמת ששכנה
אצלי, התאבדה - אולי הרגש הניע אותה.



הערה: הזמר שאמר - אביב גפן.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 13/10/03 16:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פאן פיטרסון

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה