בפעם הראשונה ששרית הפילה היא ישבה כל היום באמבטיה. היא נתנה
לילד שלה לזרום החוצה בנחת, כי הרגישה לא בנוח לתת לילד כביכול
שלה להיספג באיזו תחבושת היגיינית פשוטה.היא אמרה שמין הראוי
לתת לכל יצור אנושי, גם אם הוא טרום-אנושי, את הכבוד הבסיסי של
לצאת לאויר העולם בצורה נאותה. לכן ישבה כל היום באמבטיה בלי
לעשות כלום.

בפעם השניה ששרית הפילה היא כבר הייתה קצת יותר מנוסה, לפני
שנכנסה לאמבטיה סידרה לה פינת קריאה קטנה וגם הביאה איתה את כל
כלי האומנות שלה למקרה ויתפוס אותה רצון עז לצייר את הילד שלה
או משהו אחר.

ההפלה השלישית גרמה לדיכאון עמוק ולראשונה ראיתי עצב אמיתי
בעיניה של שרית, שעד אז שמרה על ארשת פנים די אדישה. היא לא
נהינתה לראות את הילד שלה יוצא החוצה בצורה כזאת.
כשהפילה בפעם הרביעית זה כבר שבר אותה. היא התרחקה ממני למשך
כמה חודשים אחרי זה בגלל הפחד הנורא מהריון נוסף והפלה נוספת.
בכל פעם שנגעתי בה בצורה מסוימת היא הסתייגה ואמרה שנמאס לה
מחדר האמבטיה. היא הצהירה בפני שהבינה שבחיים לא תלד ושהיא
מוותרת על כל העניין.

שנתיים מאוחר יותר נולד בנינו הראשון, אושר. אושר היה פג קטנטן
כשנולד אך התפתח להיות ילד די שמנמן. כניראה פינקנו אותו קצת
יותר מדי.

מאז לידתו של אושר ידענו עוד שתי הפלות ועכשיו החצוצרות של
שרית קשורות. כמה אפשר. צריך רק לשמור טוב על אושר. זה מה שיש.