יש ימים שנועדו להיות חרוטים בזיכרון ויש ימים שנועדו לשכחה
מהירה.
חודש יולי. קיבלתי שיחת טלפון מן ההורים.
"את שומעת?" שאל אבי, "יש לי עמית לעבודה שבנו משרת יחד איתך,
הוא טוען שראה אותך בטקס סיום הקורס שלך, אולי את מכירה
אותו?".
נבהלתי. במשך חודשים שלמים השתדלתי כמה שיותר וכמה שאפשר שאף
אחד שלא אמור להכיר אותי לא יכיר אותי.
"לא, אבא, אני לא מכירה אותו" אמרתי לאבי. "אולי תתקשרי אליו?
תראי מי זה...?"
ישבתי בבסיסי החדש וחשבתי על זה רבות, להתחיל לסבך את עצמי
עכשיו עם אידיוט יהיר וגאוותן כמו שהבחור הזה אמור להיות? נו
טוב, שיהיה. "אבא בסדר תביא לי את המספר".
"אני אביא לך את המספר של אבא שלו ומשם תבררי את השאר".
אבי הביא לי את המספר ובהיתי בצג הטלפון זמן רב. החלטתי בסופו
של דבר, לאחר כ-30 דקות של בהייה ומחשבות הסתבכות עמוקות
לטלפן.
טלפנתי פעם ראשונה, האב לא ענה.
פעם שניה, הוא שוב לא ענה.
פעם שלישית, עדיין אין תשובה.
התקשרתי חזרה לאבי, "אתה שומע?" אמרתי לו ספק מרוגזת, ספק לא
"הוא לא עונה לי". "רגע אני אביא לך את המספר בבית". לאחר מספר
דקות אבא שלי חזר עם המספר.
הפעם כבר לא חיכיתי, הפעם האצבעות שלי חייגו לפני.
צלצול. צלצול מרתיע משהו. "שלום", עונה לי קול צעיר מהצד השני,
"שלום", אמרתי, "יהודה נמצא?" שאלתי. "כן, רק שניה", ענה לי
הקול הצעיר. "אבא", הוא צעק למרחקים. "שלום", ענה לי קול חדש.
"שלום, יהודה? מדברת הבת של כהן". "שלום, מה שלומך?" ענה לי
בחיוך. "שמעתי שהבן שלך מכיר אותי", חתכתי ישר ולעניין. "כן",
הוא ענה לי בפשטות. "חכי, הוא פה לידי, רוצה לדבר איתו?". אוי
לא, רק לא זה... מה הוא חושב, שהוא מאיים עלי? החלטתי שעדיף
מוקדם מאשר לעולם לא. "כן, בוודאי עניתי לו", כי הכי חשוב זה
לא לענות בשמחה.
"שלום", חזר הקול הצעיר. "שלום, מי אתה?" שאלתי. "אני אביב
ואת?". "אני דניאלה". דיברתי איתו מספר דקות שבהחלט לא היו
רלוונטיות או מתוחכמות במיוחד, עד שהוא אמר את משפט השיחה:
"תקשיבי אני בקשר עם איזה בחורה, רק שתדעי..." לפני שלושים
דקות שמעתי על הבחור פעם ראשונה. כן, בטח, אני רוצה לצאת איתו.
"זה בסדר, יש לי חבר, תודה." עניתי לו בתוספת מכה מתחת
לחגורה.
החלפנו פלאפונים, אני אפילו לא יודעת להסביר למה, הרי הוא כל
כך עיצבן אותי עם היהירות, הגאוותנות והטמטום שלו. או בעצם כמו
שציפיתי שהוא יהיה. בהמלך השבוע הראשון לאחר שיחת הטלפון
החלטתי שלתת לו סיפוק אני לא אתן, ונמנעתי מלהתקשר. לאחר זמן
מסוים שלחתי לו הודעה כתובה: "אוף עוד יום מעצבן", הוא שלח לי
בחזרה: "לא נורא" ופתאום התחילה סדרת התכתבויות. במשך קרוב
לחודשיים התכתבנו בעיקר, דיברנו לעיתים נדירות, פעם בשבועיים
בערך, לא יותר מזה, אבל התכתבנו. הרגשתי שיש פה מערכת יחסים
מוזרה מאוד.
במהלך החודשיים האלה הוא הפסיק את הקשר שהיה לו עם אותה בחורה
ואני כבר נפרדתי מן החבר.
ספטמבר. כרגיל, קיבלתי הודעת בוקר טוב.
"נו מה דעתך אולי תבואי לבקר אותי בבסיס".
עצור, חשבתי לעצמי, אבל אולי הגיע הזמן בעצם לפתור את החידה.
אין לי מושג איך הוא נראה, לו אין מושג איך אני נראית מי אנחנו
בעצם מעבר להודעות לשיחות ולקול. החזרתי לו הודעה :"בשמחה, אני
אגיע רק אין לך מושג עם מי אתה מתעסק". כמובן שלא התכוונתי
לרע.
נסעתי לבסיס שלו .
זה היה עוד יום שבת רגיל ואפילו השמיים היו נקים מעננים. הגעתי
לבסיס ואפילו לא ידעתי את מי אני אמורה לחפש. מה עושים כשרואים
30 חיילים מולך אבל אין לך מושג את מי אתה אמור לחפש? התייצבתי
כ-30 מטר מאיפה שהוא אמור להיות והתחלתי לכתוב לו הודעות
התגרות: "נו אז אתה נהנה לנקות?", "טעים לך האוכל?". בסופו של
דבר התחלתי להתקרב לכיון מיקומו והתקשרתי, פתרון אטרקטיבי למי
שלא יודע איך לזהות פנים אלא רק קול. הוא התקדם לעברי וראיתי
אותו. שונה מכול מה שיכולתי לצפות לו.
ישבנו ודיברנו במשך כשלוש שעות. דיברנו על הכול החל ממצב החסה
בשטחים ועד למזג האויר. פתאום שאלתי אותו: "זה לא מוזר לך?
אנחנו כבר חודשים רודפים פה אחד אחרי השני" . "את רודפת אחרי",
הוא חייך. "רק אני?" שאלתי אותו בתמיהה. "טוב את צודקת שנינו".

אמרתי לו שאני צריכה ללכת ונפרדנו לשלום, פתאום שמעתי אותו
צועק "את מוצאת חן בעיני". חייכתי, סוף סוף הוא מתבטא.
אוקטובר.
סוף סוף יצאנו ביחד, הוא החזיק לי את היד, ליטף, חיבק ורצה
להעניש אותי על המכות שהכנסתי לו בפעם קודמת שראיתי אותו.
"יש לי עונש יצירתי בשבילך", אמר בכניסה לביתי.
ונישק. הייתי המומה, נורא רציתי את הנשיקה אבל לא ציפיתי לה.
בהתאמה גם הגבתי.
הוא אמר "אני אתקשר אלייך מחר" והלך. שוב חיוך על פניי.

"דניאלהההההההההההה" אימא שלי צרחה.
אוף, שוב חלמתי עליו.
מסתכלת על מודעת האבל:
"אביב שלנו נהרג אתמול במילוי תפקידו והוא רק בן 22 יהי זכרו
ברוך".