"קדימה, תיקח קצת", אמרה ננסי בעליצות. "מה, זה שאני פנקיסט
אומר שאני חייב להזריק?", שאלתי. סיד הסתכל על חברתו במבט
מבולבל, "תעזבי אותו", אמר. "שתוק", היא אמרה, ומיהרה ללקק לו
את האוזן כדי למנוע ממנו להתמרמר. היא פנתה אליי, "טוב, אז קח
סיגריה". "לא תודה, אני מנסה להפסיק", עניתי בחיוך. עכשיו
לננסי היה מבט מבולבל על הפנים, ונראה כי סיד קרא את מחשבותיה
ופנה אליי בשמה, "למה?", הוא שאל. "זה לא בריא, אתה יודע",
אמרתי בטון מחנך ואבהי. סיד ניסה לומר משהו, אבל כשל בלשונו
והחל לגמגם, הפעם הייתה זו ננסי שקראה את מחשבותיו, "אבל אתה
כבר מת!", היא זעקה. הנהנתי וחייכתי חיוך מריר, "את צודקת, אבל
הסוכן שלי ביקש שאשמור על התדמית שלי", אמרתי בעצב, לא היה לי
נעים עם ההיכנעות הזו לדרישות חברת התקליטים.

את סיד וננסי הכרתי ב1977, קצת אחרי תחילת הקריירה המוזיקלית
שלי. המפגש שלי עם "הסקס פיסטולז" היה אחרי שהם הופיעו אחריי
באיזה פאב נידח, עם סיד התחברתי מיד, ג'וני העמיד פנים שהוא
מחבב אותי, והשאר לא מצאו בי עניין. מהזמן שביליתי עם סיד
הכרתי גם את ננסי, באופן טבעי.
"שלום, אני סיד", הוא אמר והושיט את ידו, לחצתי אותו ואמרתי
לשמי. "אפשר לקרוא לך גרים?", שאל בפנים מחויכות. הבחור מצא חן
בעיני, לא הרבה מצליחים לעשות זאת, ועל כן השבתי בחיוב.
כשעמדתי לעזוב את הפאב, לאחר סיום ההופעות, שמעתי "היי, גרים"
שבא מאחוריי. הסתובבתי, זה היה סיד, "בא לך לבוא אתנו?", שאל
בחביבות, התכונה שכנראה מאפיינת יותר מכל את יחסו אלי. "לאן?",
שאלתי. סיד נראה כחושש, "ליהנות", אמר ברעד. הבנתי אותו מיד,
ולמרות שמעולם לא אהבתי להימצא בסביבת נרקומנים, במיוחד בגלל
שאספתי כמה וכמה כאלה במהלך הקריירה שלי (לא כמוזיקאי, הקריירה
האחרת, אם אתם זוכרים), הסכמתי.
שאר הפיסטולז הצטרפו אל סיד, וג'וני לא נראה כל כך מרוצה
מהנוכחות שלי שם, "הוא בא אתנו?", לחש באוזנו של סיד, כפי
שנודע לי לאחר מכן, סיד הנהן וג'וני הכריח את עצמו לחייך,
הסתכל עלי, "מה המצב?", ירה והחל לשוחח עם פול. "הו, שאלוהים
ינצור את המלכה", מלמלתי.
הגענו לבית קומות, מפואר דווקא, לא חשבתי שבמקום שכזה יהיו
התהללויות הכוללות סקס וסמים, רוקנרול דווקא ציפיתי שיהיה.
עלינו במדרגות לקומה השנייה, ובדירה שנכנסו אליה, אני כבר לא
זוכר איזו זו הייתה, גיליתי את המסיבה המושחתת בחיי. הסלון צד
את עיניי ראשון, על הספה ישבו כמה בחורות, מחזיקות כל אחת
ג'וינט ביד, על הרצפה שוכבים, ספק ישנים, ספק מעולפים, כמה
אנשים שלפי מה שהבנתי במהלך המסיבה, הזריקו. ניגשתי למטבח, גם
שם היו אנשים מוטלים, אך לא ישנו, יותר נראו כשקועים בעולם
אחר. לקחתי בירה והתחלתי לנסות להתמזג. המוזיקה הייתה כבדה,
"קיס" כמדומני. בחורה אחת הציעה שיחליפו את המוזיקה ל"ביטלס".
"היפית מזדיינת", צעקו לעברה, כמדומני, והיא השתתקה. "קח",
קולו של ג'וני הוציא אותי ממחשבותיי והחזיר אותי למסיבה. "אולי
זה יגרום לך להשתחרר", הוסיף. הוא הושיט את ידו לעברי, הוא
החזיק בה ג'וינט. לקחתי אותה בהיסוס, "תודה", אמרתי מתוך
נימוס. ג'וני הסתובב והלך, ואני הסתכלתי בחוסר שביעות רצון
בג'וינט שבידי, השלכתי אותו לרצפה, ודרכתי עליו בחוזקה. סיד
התקרב לעברי, מסטול לגמרי, אחריו הגיעו ג'וני ופול, גם הם
מסטולים. "מה המצב?", שאלתי את סיד, שכתגובה חייך לעברי חיוך
מטופש, וצעק "אחלה מסיבה!", ג'וני החל לקפוץ, "סקס פיסטולז!",
הוא שאג.
משום מה את מה שקרה לאחר מכן אני לא זוכר, סיד תמיד טען שזה
בגלל ששתיתי עוד בקבוק בירה, אני לא הייתי שלם עם זה, אולי
התקשיתי להתמודד עם העובדה ש'מוות' משתכר מצמד בירות.

הזיכרונות האלו מציפים אותי כעת, כשאני נאלץ להתמודד עם
המציאות החדשה הזו, מציאות של חוסר אונים, צער, יגון וחרטה
עמוקה. חרטה עמוקה על כך שאני מי שאני.
זה היה יום נורא, עוד מתחילתו, בחצות, כשנאלצתי לאסוף יותר
מידי נשמות בזמן מועט מידי. אני שונא תאונות שרשרת, הן כל כך
עצובות, כל כך הרבה חיים נגדעים, של אנשים שבכלל לא מגיע להם
למות, ובגלל טעות אנוש של אדם אחד. זה המשיך בויכוח סוער שהיה
לי עם קבצנית, שהתקשתה להתמודד עם העובדה שהיא מתה. "אני לא
מתה", היא הכריזה. "עובדה", אמרתי בתחילה, בקולי השקול, "אחרת
מה אני עושה פה?". "אתה סתם מנסה לסדר אותי, שאלך מפה ותוכל
להשתלט על המקום שלי", פיתחה לעצמה תיאוריית קונספירציה, גם
אני עושה את זה לפעמים, למען האמת. "אני מלאך המוות, גברת, ואת
מתה", אמרתי, עדיין בסבלנות. היא נראתה כועסת, או אולי
מתוסכלת, חייה בהחלט לא היו קלים. "ממה מתתי?", שאלה ברעד,
מוכנה להאמין. "מהקור", אמרתי. מבטה השתנה בבת אחת, "מהקור!",
הכריזה בלעג, "אני לא מתה מקור, בחור צעיר", שוב סירבה היא
להאמין. זה נמשך ככה זמן מה, עד שנמאס לי לבסוף וקראתי לעוזריי
לבוא ולאסוף אותה בכוח, זה לא נעים לראות נשמות מסכנות נקשרות
בכותונת הזו. "די! אני לא מתה! אני לא!", צרחותיה נשמעו
ממרחקים. סימנתי את הלילה כנוראי, וקיוויתי לטוב לאחר הזריחה,
אך בדיעבד, הדבר היחיד שאני זוכר לאחר הזריחה, זה את ננסי,
בחורה יפיפה, מוטלת מלאת דם על הרצפה, ואת סיד ישן לו. "לעזאזל
אתך", הפטרתי לעברו, אם היה שומע היה מגיב בזעם, חמום המוח.
נשמתה של ננסי לא הייתה במקום. יצאתי החוצה, ושם היא הייתה.
ישבה ובכתה בקול. היא ראתה אותי, פניה היו נפולות, היא ידעה מה
יתרחש עכשיו. "כואב לי", היא לחשה. הסתכלתי בעצב על פצעיה.
"כואב לי!", הפעם צעקה, בתקווה שזה יעזור איכשהו, אבל היא ידעה
שהמצב חסר סיכוי, היא מתה, אני עומד לקחת אותה. "אני חושבת
שאני הולכת למות", מלמלה. הייתי בהלם קל, הבטתי בה בפנים
קפואות. "מה?", שאלתי בתמיהה. "אני פוחדת למות, אני לא רוצה
למות", ענתה. "לעזאזל, היא לא יודעת", חשבתי לעצמי. הסתכלתי
עליה בעצב, איך אני מבשר לה את הבשורה. "ננסי", התחלתי לומר,
היא הרימה את ראשה והביטה בי. לא יכלתי להמשיך את המשפט. איך
אני מבשר לחברה הכי טובה שלי שהיא מתה, איך אני מבשר לחברה
היחידה שלי שהיא מתה. החלטתי להיות אמיץ ולספר לה בכל זאת,
אחרי הכל, זו העבודה שלי וצריכים להיות מקצוענים בעניין הזה,
אם ניתן לרגשותינו להפריע לנו בצורה שכזו, מה יהיה עלינו.
"ננסי", התחלתי שוב, אך הפעם נקטעתי על ידי סירנות משטרה.
"משטרה!", היא זעקה, "הם באים לקחת את סיד", היא התחילה לבכות
שוב. מספר שוטרים עלו במדרגות, עושים רושם של רצים, אך מתקדמים
לאט בעצם, הם הגיעו אל מול דלת דירתם של סיד וננסי, שנעמדה
מולם. "עצרו!", התחננה, אך השוטרים המשיכו קדימה, ועברו דרכה.
היא נראתה מבועתת, כאילו ראתה רוח, אך הרוח הייתה היא בעצם.
"ננסי, את מתה", הרגשתי מספיק בטוח בעצמי כדי לומר. היא קברה
את ראשה בידיה.
ה-12 לאוקטובר בשנת 1978 זהו תאריך שלעולם לא אשכח. מה שקרה
לסיד לאחר מכן היה נורא, הוא ניסה להתאבד מספר פעמים, לאחר
ששוחרר מהכלא. הוא נכלא שוב, ושוחרר בראשון לפברואר, ב-1979,
בשני לפברואר, לקחתי גם את נשמתו. "כדורים, הא?", היו הדברים
הראשונים שאמרתי לנשמתו. הוא גיחך, כהרגלו. "לעזאזל אתך",
אמרתי בשקט, בתקווה שלא ישמע, לא רציתי שיתפרץ לעברי עכשיו.
אבל הוא שמע, להפתעתי הגדולה, הוא רק משך בכתפיו ושאל, "לשם
אני הולך?". הסתכלתי עליו בהלם. "סיד, כמה פעמים אפשר להגיד
לך?", שאלתי. "אה, כן, אין דבר כזה", אמר, עד היום אני לא בטוח
שהדברים לא נאמרו בזלזול.

כן, אני הכרתי את סיד וננסי. לא, אני לא יודע אם הוא באמת רצח
אותה.