"הוא הבן אדם הראשון שאמרתי לו אי פעם לא בצורה כל כך ברורה.
טוב, בעצם לא הראשון שאמרתי לו לא אלא הראשון שבאמת הרגשתי
כלפיו משהו מעבר לידידות." אמרתי בעודי יושבת על המיטה שלו.

הוא ישב בכיסא של המחשב, מולי.
הוא לא ענה.

"למה אתה לא אומר כלום?!"

דממה בחדר.

"למה אתה לא מחבק אותי כמו ששאר הידידים שלי היו עושים?! למה?!
למה אתה לא יכול לזרוק לי איזו מילה טובה ולהגיד שהכל יהיה
בסדר? אתה יודע כמה אני צריכה את זה?!"

הוא הסתכל עלי במבט האווילי שלו ולא אמר כלום. פשוט ישב שם.
ישב שם ובהה בי.

ידעתי שאין סיכוי שיצא מזה משהו-זאת סתם עוד הטפה, בשבילו
ובשבילי.
הסתכלתי עליו במבט הכי מאוכזב שיכולתי.

הוא לא ענה.

"נמאס לי כבר מכל הקטע שלי! אף פעם לא ידעת לנחם אותי! מי צריך
אותך בכלל?!"

הוא לא ענה.

קמתי מהמיטה בכעס והלכתי אל הדלת.

גם הוא קם.

חשבתי שהוא פשוט מלווה אותי החוצה, כמו תמיד.

הוא תפס לי את היד ומשך אותי אליו.
הוא חיבק אותי. פשוט לא האמנתי שזה קורה. הוא חיבק אותי-בפעם
הראשונה מאז שאנחנו מכירים. מאז ומעולם.
הרגשתי כל כך מוגנת-זאת הייתה תחושה כל כך לא מוכרת לי. כל כך
פחדתי מהרגע שבו הוא יעזוב אותי.

וכשהוא עזב, כל הפחד שנעלם, שב.

והעולם כבר לא נראה כל כך ורוד.

יצאתי מהחדר שלו, משאירה אותו מאחורי, אותו וכמעט את כל מה
שקשור בו.

הכל חוץ מהדמעות.





זו כבר היצירה השנייה שאני כותבת לך שנגמרת בבכי.
               אולי אתה לא בריא בשבילי.
          אולי אנחנו צריכים קצת זמן בנפרד.