הוא היה גבוה, חסון, ותלתלים זהובים נשפכו על ראשו באלגנטיות.
הוא הביט בי בעיניו הגדולות, ומשהבחנתי בו, השפיל מבטו במהירות
ושב לקרוא בספרו.
הרכבת הזדעזעה קלות.
זה עתה חזרתי מביקור אצל יובל, החבר שלי מזה שנה, אנחנו פשוט
זוג מושלם. אהבה.
גיבורנו כחול העיניים המשיך להביט בי, ולהפתעתי, הרבה, אם
לומר, שאל: "סליחה, יש לך מושג איך מגיעים לספרית קריית
עמית?"
"הספריה של קריית עמית..." אמרתי בהרהור.
"יש לי שם ראיון עבודה" אמר. האם זו ביישנות הנשמעת בקולו?
"אהה... ראיון עבודה" חזרתי אחריו, נטולת כל כללי נימוס.
"ובכן" אמרתי בנונשלנטיות, "אני גרה בקרית עמית, אראה לך
שנרד".
"תודה"
"על לא דבר. מאיפה אתה במקור?" במקור? אני נשמעת כמו פרחה
מהרחוב...
"לא רחוק, ת"א" הוא אמר.
"רחוק בשביל עבודה של יום אחרי יום"
"ת"א שוממת מעבודות, ואני מנסה לממן נסיעה ללונדון"
"לונדון. נחמד. מי לא אוהב את לונדון!"
"למען האמת" הוא התרווח במושבו "חברה שלי גרה שם".
"חברה בלונדון, זה לא רגיל".
"הכרנו באינטרנט" אמר, קצת נבוך.
"באינטרנט. זה לא קצת מסוכן?" ישרתי את החולצה שלי.
"מה כבר יכול לקרות? במקרה הכי גרוע ישדדו את הכסף, שדרך אגב,
אין לי..."
צחקתי באי רצון.
"התחנה הקרובה ירושלים. אנא השתדלו לא להשאיר חפצים אישיים"
הרכבת עצרה. ירדנו.
"ניסע באוטו שלי, זה קרוב לדירה שלי".
"תודה".
"אפ תתקבל לעבודה, בטח תראה אותי כמעט כל יום" אמרתי בעודנו
נוסעים.
"את... מנויה" הוא הסתכל עלי.
"זו ספריה לסטודנטים, כן."
"מה את לומדת?"
"הו, הגענו. הנה הספריה. רגע... מה השעה?"
"תשע וחמישה".
"אתה בטוח שזה הזמן שקבעו לך ראיון? בימי רביעי הספריה נפתחת
רק אחרי הצהרים".
"אמרו לי פשוט לבוא... הנחתי שהיא פתוחה... שיט!" הוא חפן ראשו
בידיו בתסכול.
" נו טוב, אז אני פשוט אסייר לי בעיר" אמר, מבלי להביט לי
בעיניים.
"רוצה ליווי?" המוח שלי הפסיק לשלוט במילים שיוצאות לי מהפה,
העובדה שיש לי חבר כנראה פרחה נעלמה נוכח הנסיבות.
אתם בוודאי מנחשים את ההמשך: לקחתי אותו לכל המקומות, אכלנו
במסעדה זולה (שנינו סטודנטים בחופשה), ודיברנו בלי סוף. אח"כ
עלינו אלי ועשינו אהבה.
"תמיד רציתי אחת כמוך, יפה, חכמה ומשכילה" אמר בעת שהשתרענו על
המיטה שלי.
"רגע" קפצתי בבעתה. "יש לי חבר, וגם לך... זה היה חד פעמי. אני
אוהבת את יובל!"
"תמר, את יודעת שאני אוהב אותך! וחוץ מזה אוותר על הכל למענך,
גם אם לונדונית בלונדינית מדהימה ו... חמודה אוהבת אותי. מה
לעזאזל אני עושה?"
אני לא מאמינה שבאמצע ה"אעשה הכל למענך" הוא הסתייג. לא, אני
לא הולכת לוותר.
"אתה רוצה לומר לי שדרושה המילה שלי ואתה עוזב אותה?" אני
נשמעת לעצמי פתטית מתמיד. "ומה לגבי יובל?"
"טוב" הוא השפיל את עיניו "זאת ההחלטה שלך".
"אני לא יודעת!" תעזור לי.
"את אוהבת אותו?"
"לא יודעת, אני חושבת שכן."
"חושבת?"
"תראה, זה לא פשוט. אנחנו זוג מושלם!"
"לא, אתם לא. את בגדת בו!"
"הודות לך!" ואני לא רוצה אותך בכלל, אפילו אם אתה כחול עיניים
וזהוב תלתלים.
ועכשיו אני ויובל כבר לא זוג מושלם.

oh, god.