רחום וזך עיניו שמחות טהור מכל משפח
עמוק בפנים קרקס חיים את לבותיו רקח
בשבילי הוא אלוהים לנצח נצחים
מי נפשו הבגידה
עליצותי השמידה

מי זו שנגעה בגורלו חתמה
את ליל הכליון במבואות צידון
עברתי שם עוד לפניו יריתי עם הטנקים
השרוף חרך מוחו עלו באוב הנאצים

הוא לא נרדם הוא לא נרדם דווחו השלטונות
לביתו חזר בודד באפיסת כוחות
עיניים בוערות הן לא רוצות לישון
לברוח ולברוח לברוח רק לברוח

שבוע עוד חלף אין מי שיעצור
מעגל נסגר הכל נהיה שחור
נון גימל של שנים וללא כנפיים
המריאו נעלמו אי שמה בשמיים

ההלם הגדול שוב לא נותן מנוח
האם וילדים שורדים רק לא לשכוח
אוספים את השברים וממשיכים לנוע
החריצים והסדקים אורבים לזעזוע

ומקץ שנים יום רגיל אחד
צרור של מכתבים אמי מצאה בצד
החתימה מוכרת אין בה הפתעות
המוות שוב הולם גם אין שום הנחות

שורה אחת הספיקה ואינני מסוגל
לקרוא במכתבים של אב לבן עולל
"לי איומה המחלה" זועק פה כתב היד
"לא יכול להשאר - ככה סתם לבד"
                     

מי לעזאזל קלט - אפשר היה למנוע?
אבא שצועק-רוצה הקט לשמוע?
וכך הגיע קץ ילדות במכונת הזמן
סובבת וחוזרת במרחבי אובדן
ואני למראשותיו ילד נאמן
תוהה תועה טועה בוהה
ואין לי לאן