אין הרבה מילים לקטע הזה, הוא ממש קצר (חצי דקה בערך).
אז עכשיו תודות (הנימוס מחייב לא? שרצתי בבית הזה יותר מ8 שעות
לא?)
תודה לדורון אדם כוהנסקי טלג'י רוזנטל השני שניגן על הפסנתר
ונתן לי להקליט את אח שלו צורח.
תודה לרוני כהן, שנתן לי את האומץ לקחת את עצמי ביידים וללמוד
איך מתפעלים את המיני דיסק המחורבן הזה שאני לא מצליחה להפעיל
כמו בן אדם.
וכמובן לבן (בובו/ טוני) כבירי שצרח כמו מטורף כי אמא שלו לא
היתה בסביבה.