הצוענייה הנצחית, המסתובבת בשווקים בהליכתה האצילית,
בשמלה המגלה רגלים חטובות ושחומות.
קרסוליים מעודנות, מוסתרות בצמידים מצלצלים.
כפות רגלים יחפות, המתופפות בחן ועוברות כל מכשול באצילות
מאוסה.

הצוענייה הנצחית, הנעה בחן ואצילות ומנענעת את ירכיה,
כמו שמנענעים את התינוק בעריסה.
מפזרת מסביבה ניחוח עדין של יסמין.
גבה הגאה וכתפיה המכוסים ומגולים כאחת.
שדיה המרומזות, שנעות לקצב הליכתה.
וצווארה הגאה, הנושא בחן את ראשה המכוסה סער,
שחור, ארוך, פרוע וכה חופשי כמו שאנחנו היינו רוצים להיות.

הסער מתנופף ומכסה את פניה. את החיוך הקסום,
אך בעיקר את עיניה המדהימות, הגדולות ושחורות,
כמו הלילה ועמוקות כמו מימי האוקיאנוס.

כל מי שיביט בהם, ישקע אל תוך המעמקים.
ראשו יסוחרר, הוא ירגיש מן קלילות אוורירית,
חום נעים בלב ושמחה צרופה, שמחה, על עצם קיומו בעולם הזה.
מי שיצלול אל תוך עיניה, ירגיש שבוי,
שבוי בעולמה המופלא של צוענייה.

ואז היא תיקח את ידו, תביט ארוכות, ארוכות,
בקווי החיים הרבים, הסבוכים ומפותלים,
תיטול מטבע ותעלם.
משאירה אותו לבד עם גורלו.

אך, אם ילגום מהקפה מעשה ידיה,
היא תהפוך בכוס עוד ועוד, מהופנטת מהתמונות הנוצרות בקפה.
היא תרדים אותו בצליל עדין של קולה, המתאר את גורלו,
את דרכו, את ייעודו על פני האדמה.
והוא בחלום של עצמו, יחלום עליה,
רוכנת לעברו ומראה לו את עצמם בקפה, שלובים יד ביד.
ואז מהחלום, כמתוך נשיקה הוא יקרא לה, יקרא לה בשמה
הרואה בקפה.