הסיפור שלי, שהוא בעצם לא אחד הדברים המעניינים שקראתם אי פעם

יגרום לכם לתהות ולשאול את עצמכם, אם הייתם יכולים לחיות
במקומי?,
לסבול כמו שסבלתי?, ולעשות את אותן הטעויות שעשיתי?.
אם בחרתם להמשיך לקרוא את סיפור חיי, אל תצפו לסוף טוב, זאת
לא אגדה, ולא סרט דרמטי.
זאת הצגת יחיד, שלי,
ושחקני המשנה הם כל הבני זונות שגרמו לסוף של המחזה להיות כל
כך טראגי.
אני מאחל לכם קריאה מהנה, אבל תהיו בטוחים שלי אישית לא היתה
שום הנאה בלכתוב את החרא    הזה.
אוקיי, נולדתי לפני 18 וחצי שנים, וזה ולמען האמת אחד הרגעים
שאני הכי מצטער עליו, העובדה שנולדתי.
גדלתי בבית שנראה די נורמלי למעשה; אבא, אמא, אחות, אח, אני
והכלב.
לא פעם אחת, באמת האמנתי שהכלב הוא היצור הכי שפוי במשפחה.
מי שהסתכל על משפחתנו החביבה מבחוץ, היה בטח מעיד שהיינו
משפחה מושלמת,
הצגה ומשחק היו התחומים שבהם ההורים שלי עשו חייל,
עליי זה לא עבד, הייתי נותן להם אוסקר על משחק טוב, אבל לא
שוכח אפילו לרגע שזה בסך הכל משחק צבוע ומזוייף.
אתם בטח שואלים את עצמכם:"על מה מדבר האידיוט הזה"?, אוקיי,
והרי התשובה:, אבא, שהיה אמור להיות דמות חיקוי למופת, היה
יוצא כל יום חמישי, וחוזר ביום ראשון, מין סופשבוע רגוע כזה.
הוא תמיד האכיל את אמא ואותנו בחרא הזה שהוא בנאדם נורא עסוק,
ושהעבודה קוראת לו.
זה יכול להיות נכון, אם העבודה היא לזיין את אחת הידידות שלו
בעבודה.
זה היה מין סופשבוע של זיונים, ואני שואל את עצמי, אם אמא
קנתה את הבולשיט שהוא מכר לה, והייתה מספיק מטומטמת להאמין
לו,
או שהיא ידעה על זה ושתקה מסיבה לא מובנת. בינתיים, האחוזים
נוטים יותר לכיוון העבודה שהיא הייתה מספיק מטומטמת להאמין
לו.
אז גדלתי עם אבא ל-3 ימים, שני, שלישי, ורביעי, בשאר ימות
השבוע, לזיין זונה היה יותר חשוב לו לשחק עם הילד שלו מסירות
בחצר.
ניסיתי להתעלם מזה כילד, כשהיו שואלים אותי איפה אבא שלך?
הייתי מתפאר בו שהוא בנאדם עסוק, חשוב ומצליח.
ממש עסוק, בזיונים, וגם בהם רק הזונה ההיא יודעת עד כמה הוא
מצליח.
טוב, אבא שלי הוא לא עיקר הסיפור, אלא רק ההקדמה,
במקרה כזה, מישהו אמור לצפות שאת החוסר בתשומת הלב ממנו תמלא
אמא שלי,
המישהו הזה יכול להמשיך לצפות, היא העניקה יותר תשומת לב
לבקבוק ויסקי שלה מאשר לילד שלה, אני לא יודע כבר אם להאשים
אותה או לא. בגלל אבא והכל, השתייה נראתה כמו דרך טובה לברוח,
לפחות בשבילה.  כשלא היה לה יותר אלכוהול מדם בגוף, היא השתדלה
לטפל בנו,
אבל השתדלה זה לא מספיק. אז אמא שלנו לא ממש חיבקה ונישקה
אותנו,
היא חיבקה את הבקבוק, כי אחרי הכל הוא היה "הילד" המועדף עליה.
טוב, זה די ברור שגדלתי בלי אהבת אב ואם, אבל למדתי להסתדר עם
זה, הייתי מוכרח ללמוד.
יותר מעל אמא ואבא, כאב לי על אחי, הייתי בן 11 כשהוא היה בן
17,
וממש כאב לי לראות אותו מנסה להתמודד עם המצב שנוצר בבית,
מנסה, אך ללא הצלחה. העיפו אותו מהתיכון, וזה לא שלמישהו היה
איכפת מזה,
הוא הסתובב ברחובות עם חבורות של פושעים ומסוממים,
הוא התחיל עם קטעים מסריחים של שתייה, סמים, זיונים, ופשעים.

השוטרים כבר לא ממש אהבו אותו.
זה נורא ביאס אותי, כי פעם היה לי אח שיכלתי לדבר איתו, עכשיו
הוא לא שונה מאבא ואמא,
 הוא שילוב מזדיין של שניהם,
מה נותר לי לומר? אכן, זהו בנם.
כשהייתי בן 11, ואחי הביא לבית כמה סוחרי סמים, היינו רק אני,
אחי, ואחותי בבית
(זה היה סופשבוע אז ברור לכולם איפה אבא היה, ואמא כנראה שמעה
על ערב של:"שתי כפי יכולתך", והלכה לפאב הקרוב), אחי רצה לקנות
כמות נכבדת של סמים, יקרה יותר מכל הכסף שהיה בבית.
הוא התמקח עם הסוחרים, שני גורילות עם זקן וקעקועים, והם לקחו
אותו לצד, לעשות משא ומתן. הסתכלתי על אחי, וראיתי שהוא מוכן
למכור אותנו בשביל גרם. פתאום הם חזרו לסלון, ואחי קרא לאחותי,
שהיתה בת 8 וחצי אז, ואמר לה לעשות מה שאומרים לה ולא לבכות,
שני הגורילות הבני זונות התחילו לגעת בה, בכל איזור בגוף,
ולהפשיט אותה, ואני כילד בן 11 שרואה מה עושים לאחותי, ניסיתי
לעצור את הדמעות,
וכיסיתי את העיניים עם שתי ידיי. אחי בינתיים התחיל להסניף את
השלל שקיבל עבור מכירת א-ח-ו-ת-ו שלו לזנות.
הגיע רגע שבו לא יכולתי יותר, קמתי וניגשתי לאחד הגורילות,
וניסיתי להעיף אותו מאחותי,הוא תפס אותי בידו, כאילו הייתי עצם
של כלב,והעיף אותי על הספה, חשבתי שאני עוד שניה מאבד את
ההכרה, ואז הוא ניגש אליי, התיישב לידי, והכניס את ידו מתחת
לתחתונים שלי ונגע במשהו, שעד כמה שידעתי, אסור שייגע בו.
לא חשבתי הרבה, צרחתי, קמתי ורצתי החוצה מהבית. רצתי כל כך
מהר, בלי להסתכל אחורה,
ולחשוב אם אחד הגורילות רודף אחריי. היום בדיעבד, אני מרגיש
כל כך מפגר שלא הזמנתי משטרה לשם, אבל איכשהו, דווקא זה לא עלה
לי לראש.
אחרי יומיים חזרתי הביתה, לא הפתיע אותי שאף אחד לא דאג, אמא
בדיוק שתתה עוד כוסית, אבא עדיין היה בחופשת הזיונים, אחי
ככל הנראה הסניף בחדר, ואחותי נעלה את עצמה בשירותים ולא יצאה.

ניסיתי לראות ולבדוק מה שלומה, אבל היא לא דיברה איתי, אפילו
לא מילה, אולי בגלל שהיתה בהלם ממה שעברה, ואולי בגלל שכעסה
עליי שברחתי והשארתי אותה שם, עם הגורילות,
בגלל שלא עזרתי לה. אמא החליטה פתאום להיות אמא מהסרטים,
והכינה משהו שנראה דומה לארוחת ערב בבית תמחוי, אחותי לא
הסכימה לאכול,
ואמא שלחה אותי לקרוא לאחי, שיבוא לאכול איתנו. עליתי לחדר
שלו, פתחתי ת'דלת, הוא ישן על המיטה, והיה ברור לי מה הוא עשה
רגע קודם,
אמרתי בקול שקט שאוכלים, הוא היה רדום, התרגלתי לזה שהבנאדם
שהיה פעם אחי מסטול מדי מלהתחבר לכדור הארץ. הוא ישן, מהשינה
הזאת הוא לא קם.
למחרת, בלוויה שלו, אני היחיד שהצטער על הבן זונה שהרג את עצמו
ממנת יתר. אולי בגלל שלא היה
חשוב לו למות, ואולי בגלל שהוא קלט מה הוא עשה לאחותו, ומה
הסמים עשו לו, ולחיים המזדיינים שלו, ושלנו.
נחזור לאבא שניה, מאותו סופשבוע שבו אחותי קיבלה את הטראומה
של החיים שלה, ואחי התאבד, הוא לא חזר.
הוא האריך את סופהשבוע הזה, לכל החיים. כנראה שהעובדת של סוף
השבוע הזה הייתה ממש מצטיינת, בהחלט עובדת מזדיינת, אופס
מצטיינת. למען האמת, זה שהוא לא חזר לא הפתיע אף אחד,
מבחינתי, הוא בחיים לא היה בבית, ככה שאם הוא עזב, מי אני
שארגיש בזה?
אמא כבר לא שותה, לפחות מנסה לא לשתות, היא קלטה מה קורה
בחיים שלנו, היא פתאום קלטה מה קרה לחיים של אחותי,
כשהייתי בן 16, אמא שהייתה נקייה מאלכוהול(עד כמה שרק יכלה
להיות), החליטה שהיא עוזבת את הבית, עם אחותי ועוברת רחוק
רחוק,
אם אתם מתעניינים, אחותי עדיין לא דיברה, שום מילה, ואמא
החליטה שהיא תרחיק אותה מהזכרונות ומהבית, ואולי תיקח אותה
לטיפול
פסיכולוגי שיחזיר לה את החיים שלה בחזרה. שכנתי את אמא, שאני
אסתדר, שיהיה לי טוב לבד, אנ'לא יודע מה חשבתי לעצמי, אבל
אמא,שידעה שהסתדרתי עד עכשיו בלעדיה ובלעדי אבא,
ידעה שיהיה לי טוב איכשהו. אמא ואחותי נסעו, מספיק רחוק מכדי
לזכור את מה שעבר על שתיהן.
אני לא יודע אם מספיק רחוק מכדי לשכוח לגמרי.
אני, שנשארתי לבד, הרגשתי חופשי יותר מתמיד. הייתי מעביר
לילות עם בקבוק ויסקי, סתם כדי לזכור את אמא,
הייתי מסתובב ברחוב בגיל 17ומשהו עם חבורה של מסוממים, והם
פתאום נראו כמו אנשים נחמדים שמבינים מה עובר עליי.
עישנתי סמים, שתיתי המון, חייתי בסגנון מלוכלך כזה. היו פעם,
שאיבדתי כל כך את השפיות, עד ששכחתי מאמא, מאבא, מאחי שמת
ומאחותי, ומהתהיה על מה שקרה לה מאז. עכשיו אני מבין, שבתקופה
הזאת נהפכתי להיות אחי, אבל כנראה שלא הבנתי או שפשוט לא
רציתי
להבין, שהסוף של הסיפור של אחי הסתיים במוות, ואת הסוף של
הסיפור שלי, כתבתי בצורה דומה אז, ממש כמו לסיפור של אחי.
כחבר בכנופיית הסמים והרחוב(או הגורילות בשבילכם) היה לי
כמובן אקדח, הייתי מסתובב איתו, רק כדי לאיים על מי שינסה
לפגוע בי ולהרוס לי את החיים, כאילו שעוד אפשר...
יום אחד, בעיצומו של קרב כנופיות, זיהיתי שני אנשים, חברים
בכנופיה שעמדה מולנו, שניים עם זקן וקעקועים, נזכרתי במה שקרה
לפני6 שנים, אלה היו שני הגורילות שזיינו את אחותי, ומכרו לאחי
חרא של חומר שלבסוף הרג אותו. לא חשבתי פעמיים, התקרבתי אליהם,
הוצאתי ת'אקדח, ויריתי בהם, באחד בראש ובשני בלב. שני כדורים
הספיקו כדי להוריד את הבני זונות.
לגורילה הראשונה יריתי בראש, בגלל שלא חשבה על מה שעשתה,
ולשניה יריתי בלב בגלל שלא הרגישה את מה שאני ואחותי הרגשנו
כל השנים האלה. חזרתי הביתה, ב-12 בלילה, יום ראשון, חצי
שיכור, חצי מסטול, חצי המום מכל מה שקרה, היד שלי עדיין רעדה
מההדף של הירייה. נכנסתי הביתה, וישבתי שם עם בקבוק בחושך,
שהאקדח ביד השניה עדיין. חשבתי על מה שיקרה לי, על מה שעשיתי,
ועל האפשרות שהמשטרה מחפשת אותי. ב12:15, נפתחה הדלת, ראיתי
צללית נכנסת, פחדתי, היד רעדה לי, כיוונתי את האקדח ויריתי
בה,
1,2,3,4,5 כדורים נפלטו כשסחטתי את ההדק. הדמות, הצללית, או
מה שזה לא היה, לא נשארה בחיים.
לא הדלקתי את האור, פשוט ברחתי מהבית, רצתי כל כך מהר, מבלי
להסתכל אחורה ולחשוב עם רודפים אחריי, מה שהזכיר לי את התחושה
לאחר
שהגורילות זכרונם לברכה(או שלא.) זיינו את אחותי.
שלושה חודשים עברו מאז, עדיין לא תפסו אותי, אני יושב לי כאן,
עם בקבוק ויסקי, כדי לזכור את אמא, עם שורה מוכנה להסנפה,
לזכר אחי,
ושותק, בלי להוציא מילה, לזכור את אחותי.
בקשר לאבא, אני בטח צריך לזיין מישהי במשך כל סוף השבוע כדי
לזכור אותו. אבל הוא כנראה לא שכח אותי, למרות כל מה שחשבתי,
אחרי 6 שנים, ביום ראשון, ב12:15, אחרי שיריתי והרגתי את שתי
הגורילות, אבא דווקא חזר הבייתה, אז כשישבתי בחושך עם האקדח,
ואני יריתי בו, 5 כדורים אחד אחרי השני, אני הרגתי את אבא
שלי.
עוברת לי בראש המחשבה מה היה קורה אם החדר היה מואר והייתי
רואה את אבא שלי?
למען האמת, אם זה היה קורה ככה, הייתי כנראה יורה 10 כדורים
ולא חמש. על הצללית עוד ריחמתי, על אבא זה לא היה קורה.
אוף, מתחיל להחשיך פה, אני יושב לי כאן ביער, וחושב, ושותק,
וחושב.
מעניין אותי לדעת מה קרה לאמא?, ומה עם אחותי?, אני שותה עוד
קצת מהויסקי, שותק עוד קצת, מסניף עוד שורה ומתייחד עם
הזכרונות שיש לי מהמשפחה שלי.
אני שוכב על האדמה, היד שלי רועדת, יש לי כאן אקדח שיכול
להרוג אותי,
יש לי כאן מספיק סמים שיכולים להרוג אותי,
יש המון עצים שאני יכול לתלות את עצמי עליהם, אבל, זה לא יקרה
ככה.
החיים שלי היו כל כך כואבים, שמוות כזה לא מסתדר לי בראש.
אני שותה עוד קצת מהבקבוק, ומנסה לחפש את הפלאפון המזדיין
שלקחתי איתי כשברחתי,
הנה, מצאתי אותו, האצבעות שלי רועדות,
אני מחייג, וממשיך לרעוד, 1... 0.. 0, " משטרה שלום, במה אפשר
לעזור?, הלו?,
משטרה שלום, במה אפשר לעזור?, יש מישהו על הקו"?,
אני מפסיק לרעוד לרגע," הלו, משטרה?, הרגתי את אבא שלי..."


מישהו שהיה ביער אמר שדקה לפני שהמשטרה הגיעה, הוא שמע
יריה...