הלכתי ברחוב בגשם, בדרך אלייך, עובר בין בניינים מוכרים שכבר
ביקרתי בחדרי השינה של חלקם. וגשם. גשם מרענן שפותח לך את
העינים ואת דרכי הנשימה וגורם לך לחשוב בהגיון על החיים שלך.
ואני באמת חושב על דברים שהיו. מנסה ללכוד טעויות שעשיתי. מנסה
להבין. הגשם מתחזק - ונחלש. כמו הרגשות שלי. באים בגלים.
לפעמים זה נחמד לי לאהוב אותך, אבל לפעמים זה קשה. אני עובר
ליד הבניין בפינה של דה-האז עם לואי מרשל. איפה שגרת כשהכרתי
אותך. שהיינו עולים על הגג עם מזרונים וישנים. כשכמה בלוקים
משם, בסוף של יהודה המכבי ליד כיכר מילאנו, זאת שהיתה לפנייך
זרקה אותי באותה פוזיציה בדיוק. זה נורא נחמד ללכת ככה בגשם.
מרענן כזה. אבל אין לי כבר צורך לחשוב. אני פשוט יכול להינות
מהריח המדהים של הגשם, מהרעננות ששוטפת את הכל, מהעצים הנקיים,
ופשוט לאהוב אותך כמו שאף אחד אחר לא אוהב.