לפעמים אני מסתכל עליה, ואני מרגיש. לעיתים נורא נדירות אני
מרגיש, וגם אז לרוב זה בכלל לא דברים ששווים הרגשה. אני לא
מתכוון לכל מיני דברים כואבים, להרגיש דברים כואבים זה בסדר.
זה אפילו נחמד לפעמים, אבל עד שאתה כבר מרגיש משהו. נראה לי
שהפאשלה שלי זה שאני מנסה להבין את החיים יותר מדי. יש דברים
שכשמתעמקים בהם, הם פשוט מאבדים משהו מהקסם שלהם, ואפילו שכבר
מזמן הגעתי למסקנה שלחשוב שאתה מבין משהו אפילו הכי קטן שיש על
החיים זה מן יומרנות כזאת שאני לא אוהב, כנראה שזה בטבע שלי.
כל המחשבות הבלתי פוסקות האלה, ההתעמקות האינסופית, במשהו
שמבחוץ פשוט נראה הרבה יותר. וככה זה כשאני מסתכל עליה, אני
מרגיש. זה כבר קרה לי איזה פעם פעמיים בעבר, נכון זה גם אף פעם
לא הלך. אבל מצד שני למדתי גם קצת להעריך את זה. לאהוב בשביל
הלאהוב, בלי קשר למצב האמיתי שיש בניך לבינה. וזה די הרגשה
נחמדה כזאת, מיוחדת. לאהוב זה הרבה יותר כיף מלשנוא, בלי ספק.
אני בכלל לא שונא אף אחד גם ככה, לא יודע זה פשוט לא הולך לי.
פאק באישיות אני מניח. בכל מקרה ממנה אני מרגיש, אני קצת יותר
אנושי. בכלל אומרים שדרך טובה לדעת אם אתה אוהב מישהו, זה
לראות איך אתה כשאתה לידו. אם אתה מישהו שאתה אוהב. לי בכלל יש
מספיק בעיות עם עצמי, אז החלטתי שהמדד הזה הוא לא הכי טוב,
ובכלל שזה נראה לי קצת אחרת. אני מנסה לחשוב אם זה מישהי שאני
רוצה לנשק. תחשבו על זה,עם כמעט כל בת הייתם מוכנים לשכב,
נכון?...אל תענו, אני יודע שכן. אבל לא כל אחת הייתם מנשקים
נכון. רק מישהי מיוחדת, מישהי שאתם באמת רוצים לנשק. שאתם
מסתכלים עליה ומחייכים. תמיד הייתי מאלה שנמצאים בצד,
ומסתכלים. בכלל אני די חנון. פעם חשבתי שלא, אבל היום אני כבר
יודע שכן. ואני גם יודע שזה לא ממש קשור לחלוטין לחיצוניות, או
לכל מיני דברים אחרים שכאלה, זה בעצם משהו אישי לחלוטין. להיות
חנון ומאושר עם עצמך זה בסדר, אבל כשאתה לא אז כבר יש לך בעיה.
בכלל אני גם לא אוהב בעיות, בעצם זה לא שאני לא אוהב, פשוט יש
לי מספיק. אז כשאני רואה אותה אני מרגיש. מרגיש הרבה דברים. גם
כשאני כותב אני מרגיש הרבה, אני מרגיש כאילו שיש לי המון מה
להגיד ואני לא אומר מספיק. הרגשה מעצבנת. היא מעצבנת כי היא
מסיחה, מעיפה אותך מקו המחשבה שלך. בעצם הסיפור שלך כבר שם,
אתה רק צריך להעביר אותו לדף. ואם תפשל בזה, אז זאת אשמתך
בלבד.
כבר ממש נמאס לי להרגיש. זה כל כך מבלבל, שאתה פשוט לא יודע
כלום. אתה עובר מרגע דיכאוני אחד לשני, מחכה שיגיע איזה רגע
מעניין וכיף. אבל אז כשהוא כבר שם, אתה רק יכול לחשוב על ההבא.
כמו כלב, שברגע שיש לו חתיכת בשר בפה, הוא כבר מתכונן לבלוע
עוד אחת. אולי זאת לא מטאפורה טובה, סתם מציקה לי השפה. אני
משתדל לשמור על שפה נקיה. מה לעשות, יש לי נפש עדינה ורכה.
עדינה רכה ומתוסבכת, בעיקר מתוסבכת. אז וואלה, ממנה אני מרגיש.
אני לא אגיד לכם שזה אהבה או משהו כזה, זה סתם רגש. עם כל המדע
וההתקדמות הטכנולוגית שעשינו, אני לא מאמין שיש אדם אחד בעולם
שבאמת מבין את המהות של הרגש. וכל השטויות האלה שזה עניינים
כימיים, שגורמים לתחושות עצביות בקרומי המעבר של המח וכו'. זה
הכל שטויות. כי גם עלייהם רגש יכול להשתלט תוך שניות, וככה הם
מעליבים אותו בניסוח מדעי משעמם. הם לא יודעים מה הם מפספסים.
הדבר הכי שווה בעולם, להרגיש.