"ספי?" אמרתי בקול ילדותי, "אתה מאמין במלאכים?"
וספי ענה לי "כמובן, אם אני אגיד שאני לא מאמין במלאכים זה
יהיה שקר כי אני מכיר מלאך אחד- מאוד מקרוב".
"באמת?" אמרתי בפליאה "מי?"
"את- מלאך שלי" וחיוך נרקם על פניו.
באותו הרגע הרגשתי מיוחדת, הרבה מחשבות עברו במוחי. והתחלתי,
כמו ילדה קטנה, לשאול שאלות- "רגע, אם אני מלאך אז... יש לי
כנפיים נכון?"
"ברור שיש לך כנפיים" הוא ענה.
"אם כך, אז מה הצבע של הכנפיים שלי?" שאלתי בסקרנות.
באותו הרגע שררה דממה בחדר. ספי חשב ולבסוף ענה בקול גאה
"אפור"
"אפור???" שאלתי מבולבלת לגמרי.
"כן, אפור"
"למה אפור דווקא?" שוב שאלתי מתעניינת בכל פרט ופרט.
"כי אפור זה יפה" הוא הצהיר בפני.
"ואתה ספי? מה צבע הכנפיים שלך?"
"שלי שחורות" הוא ענה במהרה, אפילו לא הרהר שנייה בתשובתו.
"לא נכון" אמרתי בתוקף "יש לך כנפיים לבנות!"
"מי אמר שכנפיים לבנות הן כנפיים טובות?" הוא שאל והסתכל עלי
במבט משונה.
שתקתי... לא כי לא רציתי לדבר, פשוט לא היה לי מה לומר.
"למה את בשקט?" הוא שאל לפתע.
חשבתי מה להגיד אבל לא הייתה לי תשובה. התעלמתי משאלתו והמשכתי
בשלי- "ספי, ראית פעם את הכנפיים שלי?" ניסיתי לעורר בו עניין
שוב.
"כן" ספי ענה "ואת ראית את שלי?"
"כן"
"איפה?" הוא שאל כאילו מנסה להחליף את מקומי.
"בחלום" אמרתי.
"מה חלמת?" הוא שאל בסקרנות מרובה.
"חלמתי עליך" עניתי כמובן מאליו.
"ועל מה עוד?" הוא שאל במטרה להשיג עוד מידע.
"על הכנפיים שלך"
"מה עשיתי שם?" הוא התעניין,
"הסתכלת עלי"
"ומה את עשית?" שמתי לב שסבלנותו פגה
"הסתכלתי עליך" השבתי לו. באותו רגע הוא התייאש, התקרבתי אליו
ולחשתי לו באוזן "ספי. אל תתייאש ממני".
ספי צחק, התקרב אלי, נשק לי על הלחי וחזר למקומו על המיטה.
שנינו ישבנו בשקט, כאילו נלקחו מאיתנו כל המילים. ואני, שלפני
כמה דקות מיליון ואחת שאלות התרוצצו במוחי, הרגשתי כאילו
נחטפו. היינו בחדר רק הוא ואני והוא ואני והוא ואני. הוא הסתכל
לי בעיניים, חייך ואמר "אני אוהב אותך" ואני השבתי לו בחזרה
"גם אני אוהבת אותך". ומאז ומעולם ספי לא האמין לי שאני אוהבת
אותו... כי פעם דיי ממזמן עזבתי אותו לטובת מישהו אחר. מאז,
הוא לא מאמין לי.
ספי עשה שוב את הפרצוף שהוא עושה תמיד כשאני אומרת לו את רצף
המילים "אני אוהבת אותך". ואז לרגע, כל השאלות שלי חזרו אלי.
"ספי, מלאכים אף פעם לא משקרים, נכון?" שאלתי בתמימות איומה
"נכון" הוא ענה וקולו היה עצוב.
"אז למה אתה לא מאמין לי כשאני אומרת לך שאני אוהבת אותך?"
שאלתי ברוגז
"אני מאמין" הוא אמר לפתע
"באמת?"
"באמת באמת" הוא השיב
אמרתי לו תודה על כך שהוא סוף סוף מאמין לי. והוא אמר "תודה?
שום תודה."
ושוב שתקתי, וראיתי שגם הוא שתק.
חשבתי הרבה ואמרתי לפתע "ספי, אני שומעת מלאכים"
וספי ענה "באמת? מה הם אומרים לך?"
"הם לא אומרים לי. הם מדברים בינם לבין עצמם, בשפת מלאכים שאני
לא מבינה. זה מוזר. אני לא מבינה מה הם אומרים, אבל קולם רך
ורוחני כל כך. אני לא מבינה מה הם אומרים, אבל דבריהם נכנסים
עמוק, הנשמה שלי כן מבינה אותם. וכשהם מדברים אלי אני צוחקת".
אמרתי בעצב למרות שעלה חיוך על שפתיי.
"למה את לא מבינה? את הרי מלאך, את עוד שם למעלה.. אם כבר אני
לא מבין, נפלתי מזמן"
"נפלת מזמן? מה זאת אומרת?" שאלתי, למרות שעמוק בלבי ידעתי את
התשובה.
"התאהבתי, אני Fallen angel"
"התאהבת? במי?" גם את התשובה לשאלה הזאת ידעתי אבל בכל זאת
רציתי לשמוע אותו אומר את זה שוב.
"התאהבתי בך- מלאך" הוא אמר וקולו נשמע רך מתמיד.
חייכתי מן חיוך אבילי שכזה. ואז אמרתי לפתע "רגע.. אז גם אני
נפלתי, אני אוהבת אותך"
"כן, את אוהבת. אבל לא מאוהבת ספאנקי שלי"
אוי איך אני אוהבת שהוא קורא לי ספאנקי... הוא המציא לי את השם
הזה, שם קצת טיפשי אבל אני אוהבת אותו. פעם הוא כל הזמן היה
קורה לי ספאנקי, בזמן האחרון הוא התחיל לקרוא לי פשוט "רוני"
או "רוני שלי" ולא אהבתי את זה, והוא ידע את זה.
"ספי, מלאכים מתים?"
"לא ספאנקי, מלאכים אמיתיים לא מתים, רק מלאכים נפולים, כמוני"
הא ענה מהחדר השני, הוא הלך להכין קפה.
"ספי? למלאכים אמיתיים יורד דם?" שאלתי
"לא ספאנקי, לא יורד להם דם" הוא אמר מרחוק.
"אז ספי אני חושבת.. שאני בת אדם" אמרתי.
ספי לא ממש הבין את כוונות דברי. והוא התעלם ממילותי האחרונות
והמשיך בהכנת הקפה.
היום, אני באמת מלאך, מסתכלת על ספי מלמעלה. אני מדברת אליו
ואני יודעת שהוא שומע, כי כשאני מדברת אליו הוא פשוט עוצר
ומחייך.