הנה הוא, חייל, עולה על מדים
מה לעשות? נשארו לו עוד שלושה שנים
כמו כל אחד אחר שהוא לא דוס מסריח, הוא התגייס לצבא.

אבל אצלו הצבא היה קצת שונה.
הוא הגיע לשם עם תקווה, תקווה לשנות את מה שיש.
לעשות שלום שאין.
הוא בא לשם על חלום שחלם מגן הילדים
לעשות בום בום לערבים.

הוא היה חייל קרבי, הוא תמיד שמע על חטיפת חיילים, על התעללות
בחיילים, וכל שאר הדברים שעשו הערבים המסריחים.
אבל לא הוא, לא הוא דאג שמא יקרה לו משהו כזה.

והנה שוב, לאחר חודש של שקט ומנוחה, התפוצצות נשמעה.
כן, פיגוע זה היה, עוד אחד.

וכרגיל נסעו החיילים לשטחים, לעשות סיבובים כמו מפגרים.
עם הטנקים הגדולים והמגושמים.
והנה הוא החייל שרצה שלום, ביניהם, בין הטנקים, חושב לעצמו:
"מה לעזאזל אנחנו עושים פה?! הם עשו פיגוע ואנחנו באים לטייל
על אדמתם?!"
הוא כל כך רצה לצאת ולנקום!
וכך עשה... הוא יצא מהטנק, התחיל לירות כמו משוגע לעבר כל
כיוון, חיסל כל מחסנית אומללה שהייתה לו, הרג כמה ערבים, הגשים
חלום.
חלום שבמהרה הפך לסיוט, כאשר התנפלו עליו חבורה מהחיות האלה,
מהערבים.
הם תלו אותו, הם הרביצו לו, עקרו לא את שיניו ואת אצבעותיו,
והם כולם צועקים מסביב: "אללה!!! אללה!!!" כמו חיות.
לא מבינים מה הם עושים.
כמו אריה שמנתפל על הטרף, ככה הם הקיזו דמים לכל הכיוונים.
והחייל נותר שם, תלוי, מדמם, סובל... אך עדיין חי.
והם, הערבים, החיות, עזבו אותו, הותירו אותו שם לסבול למוות.
לא נותרה בהם טיפת כבוד כדי לגאול אותו מייסוריו האחרונים...
וחשב החייל לעצמו, עם כל הכאב, הסבל והדם, על נקמתו המתוקה...
הוא עשה בום בום לערבים...
בידיוק כמו שחלם בגן הילדים...