בא לי לכתוב סיפור, סיפור על אנשים מפורסמים או לפחות על אנשים
רגילים, שמדברים עם אנשים מפורסמים - על בחורה שמאוד רוצה
לפגוש את דיויד בואי ואת יואב קוטנר, ביחד.  
שלושתם נפגשים באולפן ה' או ב' של גלי צה"ל - מעבירים שעה
בסמול טוק בשידור חי, או כמו שקוטנר יקרא לזה - 'שמוק-טוק',
משמיעים כל מיני שירים שהם אוהבים בעברית ובאנגלית ואולי גם
בספרדית - של מרסדס סוסה ושאקירה...
ואחרי חצי שעה בערך שרון מולדבי מתפרץ להם לאולפן מסמיק כולו,
מהמאמץ להגיע לשם או מההתרגשות או משניהם יחד, ותוך כדי שהוא
מסדיר את הנשימה שלו הוא זורק לעבר הנוכחים: "וואו! איזה אחלה
שידור, איזה אחלה הרכב הבאתם פה!" ובזמן שקוטנר מנסה לתרגם את
המילה 'אחלה' לדיויד, שרון לוקח כיסא ושואל אם אפשר להצטרף
וקוטנר מסתכל על הבחורה, שנגיד לרגע שזו אני, שאומרת - "שור!"
במבטא ממש נחמד.
דיויד קצת נבוך מכל הסיטואציה כי הוא לא מכיר את שרון, למרות
שיסתבר לו אחר כך ששרון ראיין אותו פעמיים בטלפון ועוד פעם אחת
פנים אל פנים, אבל זה היה רק 5 דקות, ועם כל הכבוד לשרון
מולדבי, הכתב לענייני רוק, בואי דיבר עם 700 כאלה - לפחות! אבל
אחרי דקה בערך שמולדבי לא מפסיק להגיד לו כמה שהוא מעריץ את
המוסיקה שלו ואותו ומפרט לו על כל ההופעות שהיה בהן, בעיקר
בבריטניה - ניצל כל הזדמנות שבואי היה מופיע שם כדי לעלות על
צ'ארטר ללונדון ל24- שעות מהממות ומחממות מרוב שהוא כל כך
מעולה בהופעות שהוא ראה, הוא הבין שאין לו סיכוי להיות כוכב
רוק אפילו לא בשמינית קנה מידה ועוצמות של בואי...
קוטנר מנסה לשבור את המבוכה של דיויד ולהרגיע קצת את ההתלהבות
השוטפת של מולדבי כשהוא זורק איזו בדיחה על משהו שמולדבי אמר
על "SPACE ODITY" - בסגנון "SPICE ODITY" וכולנו מגחכים כאילו
זו איזו בדיחה ישנה ומוכרת בין חברים וותיקים.
וכל הזמן הזה אני מגניבה מבטים עורגים לדיויד בואי, לא קולטת
שאני נמצאת מטר ממנו ובכלל לא להאמין שהוא אחרי 50, כי הוא ממש
לא נראה מבוגר. ועוד קוטנר נמצא לצדי השני, שאליו אני בקושי
שמה לב, רק כשהוא מדבר במקצועניות הגאונית שלו אני נזכרת שגם
אותו בעצם אני מעריצה מגיל 6 או 7, כשאחותי היתה שומעת כל הזמן
את התכניות של 'מה יש'.  היא הייתה כזאת מתלהבת, הקליטה מלא
פעמים את השעה הזו כל יום, עם הקטע האחרון בתכנית של "האיש
הקטן מהרדיו", קוטנר כמובן - שהמשכתי לשמוע אותו עוד הרבה אחרי
שהתכנית ירדה. ואחותי שלא הפסיקה לשמוע את הקלטות עם כל הפינות
המוזרות כמו למשל 'ימי איציק' וכל השירים היפים שג'ימי אוחנה
עיוות לגמרי. נזכרתי פתאום בכל מה שהיה נשמעקס בבית שלנו כל
יום מ14:00- בערך, שסחף איתו אפילו את אמא שאהבה דווקא את
פזית, הילדה עם הקול המשונה שאותי האמת, היא קצת הפחידה ובכלל,
כשאני חושבת על זה היום התכנית הזו די לא התאימה לילדה קטנה עם
מחשבות רגילות ויחסית מסודרות בעולמה הקטן.
בכל מקרה היא שזו בעצם אני, ממשיכה להסתכל מסביב ומגלה את שרון
מולדבי שגם הוא חתיך לא קטן ונזכרת ישר בפנים שלו איך שראיתי
אותם ב5- בבוקר של ההלוויה של רבין כמה מטרים לפני מאות ואלפי
האנשים שעמדו וחיכו כל הלילה עד שנכנסו כדי לעבור על פני הארון
שלו ברחבת הכנסת. ושרון כנראה כבר יצא משם - אני לא אשכח את
הפנים שלו, מלאות התוגה שרק העבירו לי פתאום שמשהו ממש רע קרה,
משהו שלא הצלחתי להבין אז, או יותר נכון לקלוט, כי להבין אני
עד היום לא מבינה איך רצחו לנו את ראש הממשלה.
ואז, סתם כך בלי שום התראה, בעשרה לארבע, ממש לפני שמתחילים
לסיים את התכנית, נכנסים לאולפן ארז טל ואברי גלעד ש"במקרה
עברו בתחנה ובאו להגיד שלום", כולם לוחצים ידיים ברשמיות כזו
עם הכוכב בעיקר, זה מצחיק את הטכנאים שאומרים לנו באוזניות שזה
נראה בדיוק כמו מכבי תל אביב כשהיא עולה למגרש באיזה גמר
אליפות ביד אליהו.
ברקע שומעים את "Wild is the wind" בביצוע המקורי שאין לי מושג
מי שר אותו כי הביצוע של דיויד בואי הרבה יותר מרשים וחזק,
ואכן קוטנר ממהר לשים את הביצוע של דיויד שלדעתו זה אחד משירי
האהבה היפים ביותר שנכתבו אי פעם אבל אין ספק שלביצוע כאן יש
תרומה אדירה, כי הוא לדוגמא ששומע המון מוסיקה, לא שם לב לשיר
הזה בכלל ורק כששמע את דיויד מבצע אותו קלט עד כמה השיר גדול
וזו בעצם הגדולה והגאונות של דיויד בואי, לדעת  איך להוציא שיר
לאור ולעשות ממנו משהו שהוא לא היה לפני שהוא לקח אותו. וכולם
מהנהנים בהסכמה, ודיויד מחייך במבוכה.