היא הגיעה לעבודה הזו די במקרה, בלי כוונה אמיתית, לא היו לה
הצעות אחרות אז הסכימה, בהתחלה כפרילנסרית, מילאה להם חורים
ואחר כך הפכה לכתבת קבועה במגזין,  שעסק ברפואה - גוף ונפש.
בכתבות שעשתה חשבה 18 פעם לפני ששלחה לעורך כי ידעה שהוא
'מחפש' אותה.  אהבה לכתוב על הפסטיבלים ההוליסטים למיניהם
ופתיחות שנה בבתי הספר אלטרנטיביים - בעיקר אהבה לראיין מורים
ומרפאים רוחניים וגם רופאים שעזבו את הרפואה הקונבנציונאלית.
במסגרת התחקירים שלה לכתבות שעשתה נברה בהרבה מכתבי תודה של
חולים שהבריאו ואלה שלא, שמשפחותיהם הגיעו לבתי משפט או יותר
נכון להסדרים שחנקו את העניין בשקט.
הכי שנאה כששלחו אותה לסקר חנוכות של מחלקות חדשות בבתי
החולים, מכשירים חדישים שהגיעו הרגע, לא סבלה לראיין את מנהלי
המחלקות מדושני העונג שהיו מקשקשים לה בשכל על מחקר שעשו לא
מזמן וכמה שהחידושים בתחומם מרחיקי לכת.
בבוקר של הדד-ליין הזעיקו אותה בדחיפות לכתוב על רופא שנהרג
במפתיע בתאונת מטוס, ככה פתאום באמצע החיים חזר מאיזה כנס
בארה"ב, אפילו הקדים את הטיסה כדי להספיק להגיע לשעות הקבלה
במרפאת החוץ והמטוס התרסק. לקח זמן עד שזיהו את הגופה.
כשהגיעה למחלקה כל הצוות היה שקט במיוחד; הרופא ההרוג הוא מנהל
המחלקה, פרופסור בעל ותק בבית החולים שמאוד העריכו אותה
במחלקה, בבית החולים וגם מחוצה לו, יצא לו שם של מומחה גדול
בתחום רפואת הילדים. מסתבר שהחליף רופא אחר מהמחלקה שאמור היה
לחזור מהכנס, כולם היו בהלם ולא אמרו שום דבר.
היא ניסתה לדובב אחות שמנה וחביבה שנראתה לה פטפטנית אבל לא
הצליחה להוציא ממנה כלום מלבד "שזה נורא, פשוט נורא, האסון
הזה, גם למשפחה, גם למחלקה... לבית החולים..." הרגישה קצת
ריקנות וחוסר אונים מוזר.  נכנסה לשירותים לשטוף פנים ולמשוך
קצת זמן. המנקה היתה שם בדיוק - "סליחה שאני מפריעה" אמרה
בנימוס, המנקה ענתה לה: "זה בסדר,גם ככה לאף אחד אין מצב רוח
היום, אבל אני דווקא מרגישה טוב - כול כאלב ביג'י יומו".
האינסטינקט החקרני - עיתונאי שלה התעורר, מה זאת אומרת? שאלה
אותה "הכרת את הפרופסור?" היא לא ענתה, רק צקצקה בשפתיים וחזרה
בקול ברור יותר: "כול כאלב ביג'י יומו". היא  לא ידעה איך
לדובב אותה; הרבה זמן לא דיברה עם אישה כמוה, לא מאיזשהו צד של
מחלה, אין לה אינטרסים, אין דרך לפתות אותה או לרצות. והיא כל
כך רצתה לדעת למה היא מתכוונת. החליטה ללכת על הגישה האישית
שבדרך כלל אמורה לעבוד - אם תסתמך על מה שלמדה מניסיונה בסיקור
סיפורים עצובים. "כמה זמן את עובדת כאן?" "42 שנים" - היא לא
ציפתה לכזה מספר ולא הצליחה כנראה להסתיר את תדהמתה. האישה
המבוגרת חייכה אליה ואמרה "מגיל 17 אני כאן, 23 שנים במחלקת
יולדות ואחר כך עברתי למחלקה הזו, רציתי לראות קצת ילדים".  
19 שנים עשתה חישוב מהיר, באמת הרבה זמן, היא בטח יודעת הרבה
על רפואה אמיתית, רצתה להגיד לה את זה אבל לא מצאה מילים שלא
יישמעו אינטרסנטיות או מתנשאות. הרגישה שגם האישה רוצה להגיד
לה משהו ולא אומרת - מעין קיר שקוף שעומד ביניהן ואי אפשר
להתעלם ממנו.  היא שאלה אותה על הפרופסור שוב: "את מכירה
אותו?" ומיד תיקנה: "הכרת אותו?" האישה חייכה אליה ואמרה:
"יותר מדיי טוב - מהצד הרע של בנאדם" לא הבינה אם היא רוצה
לספר לה משהו או להוריד את זה מהלב, בעצם זה אותו הדבר בשבילה
- התוצאה תהיה זהה.    "הוא עבד כאן כל השנים שהיית כאן, 19
שנים, לא?" בחנה את מהימנותה של המרואיינת. האישה הסתכלה עליה
בחשדנות וענתה לה: "מה שראיתי פה אף אחד לא ראה" החושים שלה
פשוט קפצו לתקרה של הקומה העשירית והיא חיפשה מילים שלא תסגרנה
את רעבתנותה; "דברים שראית כאן בטח אף אחד לא יודע עליהם
בכלל", זרקה קצה חוט גם לעצמה, הזקנה הסתכלה עליה ושתקה כאילו
בוחנת אותה. היא היתה חייבת לזרוק איזה פיתיון, פתאום נתקעו לה
המילים בגרון, הבינה שזה משהו במוח שנתקע לה.  הסתכלה מסביב על
המקום שהן נמצאות בו; אף פעם לא חשבה שתתחקר מישהו בשירותים
ועוד בשירותים של בית חולים ולא סתם במחלקת ילדים עם אסלה אחת
קטנה במיוחד. היא שמה לב לניקיון המבהיק ואמרה: "איזה יופי איך
שנקי פה, כשאני הייתי ילדה בבית חולים אני זוכרת שהשירותים היו
מקום מגעיל ואפילו מפחיד מרוב לכלוך וכל מיני כתמים" הזקנה
חייכה אליה: "עשו פה שיפוץ לפני כמה שנים ומאז אני שומרת על
הניקיון טוב טוב, כמו שצריך - עם אקונומיקה כל הזמן שלא יראו
מה שהילדים משאירים כאן לפעמים" והסתכלה עליה במבט מלא משמעות
כאילו היא היתה צריכה להבין משהו, היא הרגישה איך הקיר ביניהן
נעלם.
וואו! פתאום נפל לה אסימון במוח - זה היה כאן, בדיוק כאן
במחלקה הזו! בבית החולים הזה! אולי אפילו בשירותים האלה! נרעשת
מהגילוי נאחזה בזקנה ואמרה לה: "את בטח זוכרת הרבה ילדים שהיו
כאן", ספק אמרה ספק שאלה.
הזקנה הסתכלה עליה ואמרה "כבר קשה לי לזכור, אני זקנה מדי לזה
וגם הילדים - בעצם לא מתחלפים, תמיד זה אותם ילדים קטנים".
היא התלבטה לשנייה אם לספר לה על הגילוי המרעיש; "את יודעת,
אני נזכרת עכשיו שהייתי מאושפזת כאן, במחלקה הזו ממש לפני..."
חישבה לעצמה "18 שנים" והסתכלה עליה בתדהמה, כאילו ציפתה
ששתיהן יזהו אחת את השנייה.  הזקנה לא כל כך הבינה את ההתלהבות
בקולה: "אני מנסה לשכוח, אבל" הוסיפה בשקט: "בלילות זה בא לי
לפעמים, בחלומות והלב, הלב כואב".   העיתונאית הסתכלה עליה
ופחד פתאומי תקף אותה, רעדה, נזכרה בחלחלה בחלום שחלמה בלילה
שלא זכרה בכלל עד אותו הרגע. הרגישה איך הלב פועם בחוזקה ולרגע
לא ידעה אם זה ממנה או ממי שגחן מעליה.
היא הסתכלה על החרסינות וחטפה בחילה - רצתה להקיא אבל קודם כל
חשבה מה הזקנה תחשוב עליה אם היא תסגיר את זה.
הביפר שלה צפצף בעצבנות, העורך כבר מעורב בהיסטריה המערכתית
הכוללת, חשבה לעצמה תוך שהיא מכבה את המכשיר. שיקפצו, יש עוד
כמה שעות - הם יכולים לחכות, מזל ששכחה את הפלאפון במשרד אתמול
בלילה - שיצלצלו לעצמם.
היא ניסתה להתרכז בסיבה שבגינה היא כאן; מי יספר לי על פרופסור
שמיר, ראש מחלקת ילדים בוולפסון? היא הציצה בזקנה שבדיוק
התכופפה לנקות מתחת לאסלה, נעזרת במעקה שמיועד לנכים. בום! שוב
פעם איזה פלשבק צורם מהעבר הרחוק קפץ אל מול עיניה, היא עצמה
אותן וראתה את חדר השירותים הזה מלא דם; בתוך האסלה ועל הקרש
ומסביב, גם  על הבגדים שלה, המכנס הירקרק המוכתם נפל על הרצפה
והכתים אותה.
ניסתה להיזכר בפנים של הרופא הנחמד שאהבה והשני שלא סבלה בכלל;
הוא היה מגעיל ודוחה - שמן עם פנים עגולים ומשקפיים. פתאום
נבהלה מכך שהיא לא יודעת אפילו איך נראה פרופסור שמיר הזה,
מאיפה תשיג תמונה עכשיו? טוב, אין מנוס מלקפוץ להנהלה או ליחסי
החוץ של בית החולים.  נזכרה שכשהייתה מאושפזת כאן באה לבקר
אותה המזכירה של המנכ"ל שהיתה קרובה רחוקה שלהם עם שיירה של
אחיות ורופאים מסביבה.
איך היא שנאה את המקום הזה חשבה לעצמה, מה היא עושה פה בעצם,
היא לא סובלת בתי חולים ורופאים במיוחד, בטח בגללו.
הזקנה פתחה את הדלת הרחבה אבל לא יצאה. היא הרגישה איך היא
מאבדת משהו.    חיכתה שהיא תצא כבר כדי שתוכל להישאר לבד עם
המחשבות - הזקנה כאילו שמעה את מחשבותיה, יצאה וסגרה את הדלת
מאחוריה, היא התנפלה על הדלת ונעלה אותה.  עשתה פיפי - בדרך
כלל מרגיעה אותה התחושה הפיזית המוכרת הזו. כשרכנה מעל האסלה
הסתכלה סביב ואמרה בקול: "הייתי כאן, אני בטוחה שהייתי כאן".  

מישהו דפק בדלת, בטח זו המנקה אבל הוא שאל אם יש שם מישהו. היא
התרוממה מהר והרגישה סחרחורת כזו מוזרה ולא מוכרת - אולי היא
בהריון? לא, אין סיכוי - הקונדומים בתיק שלה העידו על עצמם.
הלוואי שהיתה בהריון חשבה לעצמה ונבהלה מהישירות של המחשבה.
כשניגבה בפיפי הרגישה פתאום את הדם על הנייר ונבהלה. לא חשבה
שתקבל מחזור דווקא אז. הרגישה חסרת אונים, לא ידעה מה לעשות -
איך תנקה את הכל, איך תנגב את כל הדם הזה שלא מפסיק לטפטף לה
על התחתונים.  לקחה את הגליל של הנייר טואלט - אוחזת בו ביד
רועדת ומגלגלת ממנו מסביב לידה השניה. רעדה מקור או מפחד או
משניהם, המכנס נפל לה על הרצפה והיא ראתה את הכתמים של הדם
מתחתיה.
הקולות מעבר לדלת המשיכו והיא הבינה שהיא חייבת לנקות את הכל
ומהר; שלא ידעו, שלא יראו, שלא ישאלו.  ישבה בייאוש על האסלה
חופנת את ראשה בין ידיה ובוכה, בלי קול ואחר כך עם.
זה כואב, זה נורא כואב.  התחילה לרחם על עצמה וזה הפך לנהמות
כאלה של פרצוף שנלקח הישר מציורים של מונק.
מה היא תעשה? מה היא יכולה לעשות?
בלי לחשוב הרבה היא ניגבה הכל, פתחה את הברז ושטפה את הידיים
והפנים הרטובות. נעמדה על קצות האצבעות כדי להציץ בפרצופה
במראה - נשמה את נשימות הבכי האחרונות תוך שהיא אומרת לעצמה:
די תפסיקי, אסור לבכות!  בשביל מה - זה לא יעזור, ואף אחד כאן
לא יעזור לך.  איך סבתא אומרת: 'עד החתונה זה יעבור'.  לבשה את
המכנס וקיפלה בין רגליה איפה שהיה כתם.   פתחה את הדלת ויצאה
במהירות מהשירותים כשמבטה תקוע ברצפה כי היתה בטוחה שכולם
עומדים ב-2 שורות עד לחדר שלה ומסתכלים עליה בתוכחה ובכעס על
שתפסה את השירותים לכל כך הרבה זמן שבאמת נראה לה כמו נצח.
כשנכנסה לחדר שלה, הופתעה מהאור החזק שבא מהחלון. שמה לב
לשינויים שהתרחשו מאז שעזבה אותו; ההורים של התינוק במיטה
הראשונה התווכחו ביניהם. הילד במיטה האמצעית נרדם ואמא שלו
ישבה על הכורסא הגדולה וקראה עיתון.   מהר חלפה על פניהם, רק
להגיע למיטה שלה כבר, ליד החלון, רצתה לישון -  לשכוח קצת מכל
הכאבים שלא נותנים לה מנוח.

היא כנראה התעלפה או משהו, שמעה קריאות מעבר לדלת. הקול המוכר
של הזקנה גבר על כולם ופתח את הדלת.  היא עמדה מעליה ומהר
התכופפה - רכנה ושאלה אותה "מה לך ילדה?" תוך שהיא מרימה את
היד לכיור פתחה את הברז של החמים ונתנה למים לזרום קצת. ביד
רטובה וחמימה ניגבה לה את הפנים בעדינות. האחות השמנה נעמדה
בדלת ואמרה בקול חטטני: "הכל בסדר? לקרוא לרופא?!" המנקה בחנה
אותה בעיניה והסתובבה לאחות: "זה בסדר, רק סחרחורת קטנה, עוד
מעט היא תקום, אולי תביאי כוס תה?"  
פתאום היא הרגישה איך הדמעות באות לה ככה בעיניים, רצתה לצעוק
או משהו כזה ולא הבינה מה קורה לה.
הזקנה הסתכלה עליה כל הזמן הזה וליטפה את ראשה, את שערה: "זה
בסדר, אל תדאגי, זה קורה לכולם - בית חולים זה לא מקום לאנשים
רגישים" היא צחקה כמעט, לו רק היתה יודעת במה היא עובדת,
אשכרה, לנקות את החרא של כל הרופאים האלה בבתי חולים.
הזקנה שאלה "רוצה לשתות תה? - הנה עוד מעט אני אביא לך" והיא
ענתה "רק מים בבקשה". הזקנה פנתה שוב לכיור ומילאה את כף ידה
במים וקירבה אותה לשפתיה, ביד השניה היא תמכה בראשה. היא אהבה
את הזקנה הזו. היד שלה לא הריחה, להפך - היא היתה רכה ונעימה
כזו, שמנמנה.
האחות הופיעה עם ספל התה בידה, הזקנה מיהרה לקחת אותו ממנה תוך
שהיא דוחפת אותה למסדרון.
היא רצתה לקום, איך היא הגיעה בכלל לשכב על הרצפה - היא לא
זוכרת, אבל זה כאב, כאב עמום שהיא אפילו לא יכלה להגדיר מהו
בדיוק.
הזקנה כאילו שוב קראה את מחשבותיה ושאלה: "כואב לך משהו?"
העיתונאית חייכה אליה מבעד לדמעות ולא ידעה מה לענות.
הזקנה העבירה את התה לפיה של העיתונאית והיא התרוממה תוך שהיא
מעבירה את התיק שלה מתחת לראשה, הזקנה חייכה אליה:  "רציתי
לעשות את זה ולא ידעתי אם אפשר, את נראית לי אישה מכובדת עם
החליפה היפה והתיק - את בטח אישה חשובה - לא?!".
היא הסתכלה עליה בעיניים נקיות; פתאום ראתה את האישה שמולה
מקרוב, שמה לב לדברים שלא הבחינה בהם קודם;  אישה נאה שכבר
הקמטים בפנים התרבו והעמיקו, אבל עדיין רואים שהיא היתה יפה,
שראתה הרבה בחיים שלה והשערות הלבנות שהציצו מהמטפחת הצבעונית
רק הוכיחו זאת. היו לה ציצים ענקיים כאלה שראו ימים זקופים
יותר, משהו בה הקרין לה חום ואהבה והמון חוכמה - חוכמה של גוף
שיודע.
עוד פעם הרעד תפס אותה, היא אמרה בשקט: "אני לא יודעת מה קרה
לי, מוזר, אני לא צריכה לקבל מחזור או משהו"  היא פנתה לזקנה:
"את בטח יודעת יותר ממני - אני לא מבינה". הזקנה ליטפה את ידה
ואמרה בעדינות: "אולי זה הריון?" העיתונאית ענתה בשקט:
"הלוואי".  פני הזקנה הרצינו: "למה לא ילדתי, את כל כך צעירה
ויפה, אין בעל שתעשו ביחד ילד?". העיתונאית זכרה את המוטו שלה:
'מה שרואים זה לא מה שבאמת'.  היא לגמה מהתה ורצתה להמשיך לדבר
עם הזקנה, שלא תלך חלילה ותשאיר אותה לבד בשירותים הנוראיים
האלה.
הזקנה החליקה בידה על החליפה של העיתונאית וסידרה אותה. היא
נשמה נשימה עמוקה ואמרה: "הכל יהיה בסדר". שוב פעם הדמעות
הגיעו, הפעם היא הצליחה לשלוט בהן.  היא לחשה: "זה כל כך כאב
לי, אני לא יודעת מה, אבל זה כאב לי מאוד".
היא המשיכה כאילו פחדה שמישהו יעצור אותה: "את יודעת, הייתי
כבר ילדה גדולה שאשפזו אותי כאן לשבוע, הייתי בת 10 בערך, אני
זוכרת שאימא שלי מאוד כעסה ששמו אותי במחלקת ילדים ולא עם
מבוגרים רגילים. כי באמת הייתי כבר גדולה ולא היו כאן עוד
ילדים בגילי רק יותר קטנים".
היא הפסיקה לדבר ובדקה אם הזקנה מקשיבה לה, הזקנה הסתכלה עליה
במבט חם ומקשיב. היא לקחה עוד לגימה מהתה המתוק והמשיכה: "היה
כאן רופא אחד שמאוד אהבתי, הוא היה צעיר כזה, נמרץ וקופצני עם
התלתלים השחורים שלו ושיירה של רופאים ואחים ואחיות תמיד
מסביבו, מקשיבים לכל מה שהיה אומר, תמיד מסביר הכל ומדבר
הרבה", הזקנה הרצינה ואמרה בשקט: "כן, זה  פרופסור שמיר"
והעיתונאית נבהלה פתאום, שהיא זוכרת אותו - משהו התכווץ בה
בפנים והיא המשיכה בשלה: "היה עוד רופא שלא סבלתי, הוא היה
מגעיל ותמיד הכאיב לי, תמיד הוא היה בא אליי כשהייתי לבד,
בשעות שאף אחד לא היה..." היא הסתכלה על הזקנה ולא ידעה אם
לספר ואיך.
הזקנה המשיכה ללטף את העיתונאית בשקט, היא התחילה לבכות בלי
קול - רצתה לחבק את הזקנה ואמרה: "אני כל כך מתביישת", והזקנה
ענתה לה במהירות: "אין לך במה להתבייש - את היית ילדה" היא
הסתכלה עליה ואמרה: "כן! זה מה שהוא אמר לי 'איזה ילדה טובה -
את לא תספרי לאבא ואמא" ושוב בכתה בלי קול "זה כאב לי כל כך,
זה כאב כל כך".
הזקנה הסתכלה עליה ולא אמרה דבר רק ליטפה את ראשה והיא עצמה את
עיניה. קריאות מבחוץ העירו אותה אחרי כמה רגעים, האחות השמנה
התפרצה לחדר השירותים ואמרה בקול רם: "לא תאמינו מה שקרה זה לא
פרופסור שמיר שנהרג, ד"ר אורגד החליף אותו בטיסה!".
הזקנה הסתובבה לעיתונאית אחרי שהאחות הלכה ואמרה לה בשקט:
"אמרתי לך, כל כאלב ביג'י יומו, אורגד היה מניאק חולירע",
העיתונאית התרוממה: "מי היה הרופא שבדק ילדות קטנות באמצע
הלילה?" "ד"ר אורגד" ענתה לה המנקה.