"אז קוראים לי חיים רפאל - זה השם המלא שלי, אתם קוראים לי
חיים למרות שאני מעדיף 'חי'. אני אשנה בתעודת הזהות עוד קצת
זמן, כשאצא מכאן. בבית, כל המשפחה קראו לי חיים רפו-אל,
במלעיל, רצו להאמין שאהיה רופא אז הדגישו יותר את ה'רפואל'.
חיים זה על שם האבא של אבא שלי, הצדיק הגדול שניספה בשבוע
האחרון של השואה, כמה סימבולי, ורפאל זה אח של אמא שנהרג
בתאונת דרכים שבועיים לפני שנולדתי והאבא של אמא, שעוד היה חי
אז, דרש בתוקף שיקראו לי בשמו. אבא לא יכול היה להתנגד בגלל
ה'חיים'. אוח! איך אני מתגעגע לכל השטויות שלהם...  הכי אני
מתגעגע לרחל-שרה, בת הזקונים מה שנקרא, שתמיד מצאה דרך לבלוט
מכל השמונה. ולא רק בדיבורים, גם במעשים, בלבוש שלה אפילו -
ילדה כל כך מיוחדת, יוצאת דופן שלמרות שהיא בסך הכל היתה הקטנה
שבחבורה הצליחה לסובב את כולנו על האצבע הקטנטונת שלה, גם את
כל הסבתות והדודים והדודות, כולם היו כרוכים אחריה.
ואז הגיע גיל טיפש-עשרה הנורא ואיתו גם כל ההתעסקות הזו במין
ובאנשים אחרים, לא חשבתי על עצמי כגוף עם עוד גוף.
הלכתי עם מוט'לה ללשכת הגיוס. מתי זה היה? בערך בגיל 16 -
החלטנו ללכת שנינו, עוד לא קראו לנו בכלל ולא נראה לי שהיו
קוראים, אבל שמענו שמגיל 16 כבר עושים בדיקות ושנינו החלטנו
בלי לדבר על זה יותר מדי שאנחנו מנסים להתקבל, מקסימום, אם
ניבהל מכל הסיפור נחזור לאבא שידאג כבר לסדר שחרור מהגזירה,
מהשקץ.
שם הייתי בהלם! לראות את כל הבנות עם מכנסיים והבנים עם עגילים
ושיער צבוע, הייתי כל כך המום!  לא האמנתי שיש אנשים כאלה
בכלל. רק מהשוק של כל הבחורים והבחורות ביחד שם, בדיוק היה
גיוס גדול כנראה, מוט'לה ואני הסתובבנו ביניהם עד שמצאנו חייל
שהסביר לנו לאן ללכת, אני זוכר כשנכנסנו ממש למבנה היו חייל
וחיילת שבדקו אותנו והחיילת שאלה אותנו לאן אנחנו צריכים ולא
יכולנו לענות לה מרוב הלם. איכשהו עברנו אותם, הסתכלנו אחד על
השני במבט המום ומפוחד שעד שהגענו למדרגות כבר הפך להיות מבוהל
ופשוט החלטנו שהגיע הזמן לחזור.
בדרך חזרה לא הפסקתי לחשוב על המוסיקה ששמעתי ברדיו באוטובוס,
בכלל לא הכרתי את השירים והזמרים ואני דווקא נחשבתי מאוד
מוזיקלי בחצר שלנו, אני הראשון שהיה לו טייפ, רשמקול קראו לו
שם, וכל מי שהיה בא מחוץ לארץ היה מביא לי קסטות של מוסיקות
ונעימות חסידיות וגם מהארץ היו לי הרבה, של כל הזמרים והלהקות.
אני ממש אוהב את זה, גם היום זו הבריחה שלי, כשאני עם מישהו...
מצחיק שגם היום אני מרגיש שזו בריחה - כשאני כבר ברחתי, אני כל
כך רחוק משם. אמא שלי בכתה כל הלילה, כשהחליטו לסגור אותי
בבית. בבוקר היא נתנה לי 50 שקל ואמרה לי 'לך! אבל תחזור, מתי
שרק תוכל ותרצה - תחזור, תשלח מכתב תכתוב איפה אתה, תשמור על
עצמך בעזרת השם שתחזור אלינו מהר...'
חזרתי אחרי חודשיים בלי הפאות. לבשתי את השטריימל שלא לבשתי כל
החודשיים האלה. ב50  שקל שהיא נתנה לי נסעתי לשוק הפשפשים
ביפו, זה מצחיק אותי עכשיו, רציתי להגיע לתל אביב אבל בתחנה
מרכזית חטפתי פחד אז התחלתי ללכת וללכת ברחוב סלמה וברגע
שראיתי נוף מוכר של בתי האבן משמאל ברחתי לי לשם והסתובבתי לי
בסמטאות עד שהגעתי לשוק...
קניתי בכל העודף שנשאר לי מהאוטובוס את הג'ינס הראשון שראיתי,
איך התלהבתי ממנו! עד היום אני מת עליו, ברור שזה משומש, אבל
כל כך רציתי ללבוש אותו! ביקשתי מהמוכר שקית גדולה ותוך כדי
הוא שאל אותי מאיפה אני בא אמרתי שמירושלים אז הוא חייך ואמר
שגם הוא היה גר בירושלים ובפעם הראשונה שהוא יצא ממנה זה היה
לפה, ליפו. הורדתי את כל הבגדים חוץ מהגופייה והתחתונים,
הסתכלתי במראה הייתי לבנבן לגמרי, לבשתי את הג'ינס, יצאתי
למוכר, הוא הסתכל עליי ואמר 'וואלה! איזה שינוי! עכשיו אתה רק
צריך להסתיר את הפאות ככה בתוך הכובע, לתפוס קצת צבע ואתה בחור
תל-אביבי כמו כולם'  הסתכלתי בראי ופתאום הרגשתי חופשי, כמו
שאף פעם לא הרגשתי, האמת שדי לא זיהיתי את עצמי במראה הגדולה
שלו שם, בכל זאת אזרתי אומץ וביקשתי ממנו מספריים, הוא היה
בהלם ממני נראה לי, קצת נבהל, נתן לי אותם ברעדה קלה ואמר 'לא
חבל? אולי תרצה לחזור' בכלל לא חשבתי על זה, רק רציתי להוריד
ממני כל זכר חיצוני שיקשר אותי אליהם.
חזרתי להסתובב בין הסמטאות, מצאתי לי איזו חירבה שם, שיכולתי
להחביא את השקית עם השטריימל והכפותה, אז פתאום חשבתי על כל
מיני דברים שחבל שלא הבאתי איתי כמו ספרים או הטייפ. הלכתי
לכיוון הים שהיה מאוד מרגיע, בסך הכל היינו באים לים כל שנה,
לפני יום כיפור ולפעמים גם בקיץ.  הלכתי על החוף לכיוון
הבניינים הגבוהים שתיארתי לעצמי שזו תל-אביב, לאט לאט עברתי
לטיילת והתיישבתי על אחד הספסלים שם. ואז תום הופיע, תום
המתוק.
הוא התיישב לידי והוציא בקבוק מים, אני זוכר שהייתי מת מצמא
אבל לא העזתי בכלל לבקש, אחרי דקה בערך שכמעט חשבתי לקום הוא
הציע לי לשתות והסכמתי... למזלי! תום הציל אותי, הוא גם הזכיר
לי קצת את מוט'לה, הרגשתי נוח איתו. סתם ישבנו ולא דיברנו כל
כך בהתחלה רק על זה שחם ואיזו יופי שהשמש כבר לא כל כך חזקה
כמו בצהרים ויש רוח... אחר כך הוא שאל אותי על הנעליים שלי
והסברתי לו מאיפה באתי הוא היה ממש בשוק מכל הסיפור ודי מהר
הציע לי שאני אגור איתו. הוא היה כל כך מקסים אליי נתן לי
למדוד את כל הבגדים שלו והסביר לי כל כך הרבה דברים שבכלל לא
ידעתי כמו הביטוי 'לצאת מהארון' שנורא הצחיק אותנו כי אני
פירשתי את זה כמשמעו... כשהוא היה הולך לעבודה הייתי מסדר את
הבית ומנקה, ככה, בלי שיבקש או משהו, הייתי מנקה ממש טוב למרות
שאצל ההורים בחיים לא ניקיתי. תום היה חוזר מהעבודה ומביא איזה
אוכל טעים או מזמין בטלפון הייתי בהלם מכל דבר כמעט, הוא הכיר
לי את חיי הלילה הסוערים של תל אביב מה שנקרא, המועדונים
והפאבים של ההומואים וגם הג'קוזי וסאונה. היינו מסתובבים בכל
מיני שעות מוזרות של הלילה. ובשבתות היינו מטיילים לנו, חרשנו
את העיר ברגל, עד פארק הירקון פעם אחת הגענו ופעם עשינו 'טיול
שדרות' שתום הראה לי את כל השדרות שיש בתל אביב.

עכשיו אני כאן, אני לא חושב שאני חולה נפש, זה אבא שלי עשה את
זה מרוב בושה. העדיף לאשפז אותי במחלקה סגורה מאשר להשלים עם
העובדה שחזרתי בשאלה ועוד יצאתי מהארון, רחמנא לצלן... כן, ממש
בוסר של אבות ואני מרגיש בשיניים שלי את התאווה לטרוף את
החיים, לחיות, ל'חי'."