ה"פגישה העיוורת" מהאינטרנט נסע בחזרו לארצו, אחת מתוך רשימת
מקומות אקזוטיים שסביר להניח שלעולם לא אבקר משום דרכוני
הישראלי, פגישה בינונית, נחמדה פחות או יותר, פחות מיותר, אני
עוברת חווית שתיקה, משוטטת, שותקת, מעשנת, שותקת, מזמינה שתיה,
קונה מצית וחוזרת לשתיקתי, הוויתו של דורון קופצת לעיני מכל
פינה, הגעגועים אליו מעבירים אותי מעט על דעתי, גוש בגרון
ודמעות שמאיימות לפרוץ מלווים אותי לכל מקום, אם רק מישהו היה
שואל אותי לשלומי במקום הזר היפהפה הזה, שנראה כמו תמונה
מסיפור אגדה אורבאני, בוודאי שעיני היו נשטפות מיד בדמעות לא
נשלטות ובאותה נשימה בטח הייתי מתעשתת מהבושה, מתנצלת, מנסה
להסביר שהכל בסדר איתי. אבל אמסטרדם רגילה לזרים, לא שואלים
שאלות, לא מתעניינים ואני לא עושה פדיחה, תודה לאל.
חדר זול במלון חסר אופי, כתמי אקונומיקה בלתי הפיכים על שטיח
מטונף שהיה במקורו תכלת כנראה, שמיכת צמר בגוון בז' שכילתה את
עצמה באין ספור כביסות שהותירו אותה מלאה גילגולי בד קטנים ולא
נעימים למגע, שוליה הקרועים מוצנעים בקפידה ובדיוק של יד
חדרנית מיומנת אל מתחת למזרון הקפיצי, הקשה לעיכול למישהו שבא
לנוח, והרבה.
תאורה גרועה לרומנטיקה, אבל לבחור שלי זה לא איכפת, הוא מלא
בטחון במה שיש לו, ומה שיש לו זה הרבה בשר והמון בטחון עצמי,
הוא מתפשט לגמרי, אני צריכה רגע להתרגל למראה הגוף שופע
הקילוגרמים המתפרשים על פני גבו הארוך ורגליו הקצרצרות, לא בא
לי עליו, אני פוסקת ביני לבין עצמי, אבל נותנת למהלך העניינים
להתרחש באופן הטיבעי שלהם, עייפה מלעשות מהומות, ולמרות
שהבטחתי לעצמי שבגילי המתקדם והבוגר לא אפתח את רגלי בעבור
70$-ערך החדר, הנה אני שוכבת בתנוחת הפוסטמה, מחשבת שבערך תוך
עשר דקות נהיה אחרי הכל. "תמצצי לי",  מגרגר אלי בערבית השיך
הסעודי הצעיר, אני מצייתת, יותר נקי, עוברת מחשבה בראשי, אחר
כך נצא לטייל כמה שעות ולי תנתן השהות להחליט מה הלאה, בנתיים
אני מוצצת ומשתדלת, אבל לשוביניסט הצעיר, שעוד יפקוד עלי כמה
פעמים בערבית מגרגרת לימצוץ לו, יש דרך משלו ליגמור, הוא הופך
אותי על צידי, מותח ומצמיד את רגלי התחתונה לאורך המיזרון,
מרים את השניה, וכך מהצד, מבלי שהכרס שלו, או שלי, תפרענה,הוא
מסיים את התהליך שהתחיל לפני כשש דקות ורץ להתרחץ, אחר כך עוד
אלמד: השוביניסט מלקק שדיים בלבד,הכי טוב לו ליגמור על הצד
והמקלחת היא תחנתו האחרונה וההכרחית משהגיע אל קו הסיום,כמובן
שקו הסיום שלי לא נלקח בחשבון, הפר הקטן המרוצה כל כך מעצמו
הרגיש שכל כישרונותיו וכליו עמו, כלומר, אותו כלי בודד התלוי
בין מישמניו, עליו תהילתו.
הוא במיקלחת ואני רטובה משאריותיו ועצובה, מתגעגעת כל כך
לדורון, נגעלת מעצמי, לא מספיק כנראה, כי עוד חזרתי על
הסיטואציה הזאת פעמיים, נזכרת באותו יום לפני שבע או שמונה
שנים, שוב אנחנו ביחד, גרים בדירתו המעוצבת ע"י הוריו, כלום לא
מפריע  לי, אני מאוהבת ורגועה, לימים יסתבר שהרגשה  זו בחיי
היא נדירה, שמורה לאותם ימים ועוד רגעים אחרים בודדים, טוב לי,
אני מקשטת לנו את הבית ואת חיינו, שיחת טלפון משרון מיידעת
אותי על נסיעה שלך למזרח הרחוק בעוד שלושה ימים, בלעדי, אני
רותחת, איך היא יודעת לפני, איך זה שאינני כלולה בתוכניותיך,
הרגשת האהבה הרגועה והבטוחה הנסוכה בי מתנפצת ברעש אכזרי,
מתחלפת בחרדה וזעם, מה עשיתי לא בסדר, אני נחנקת בתוכי, נשנקת
אילמת מעלבון וזעם למבשרת הרעה שמעבר לשפורפרת, והנה אתה בקו
השני, "תקחי אוויר ותספרי עד עשר", מתחננת אלי שרון ונפרדת,
ואני נושמת וגם סופרת, פונה אליך ברכות, "דורוני", ותוקפת
בזעם, שוב לא עזרו הנשימות, אני מהרהרת, מתחרטת נורא על הדברים
הנחרצים והקשים שיריתי אל תוך השפורפרת, מנסה לחשוב על משהו
חיובי כשאתה מסביר לי את עיקרון החופש שאינו קשור לנושא אהבת
איש את זוגתו, ונסעת.
פרק יפה וחשוב לימדת אותי על חרות האדם, שכן התבנית הקודמת של
יחסי הקודמים שהתפרשו על פני כשש שנים לימדה אותי שהקינאה כמוה
כאהבה, ואם אהובי לשעבר, שיחיה, רודף ועוקב אחרי לכל פינה,מאתר
אותי או את מס' הטלפון בו אני נמצאת, סימן האיש פשוט חולה
אהבה, ואתה דורוני , לימדת אותי פרק חשוב באהבה נטולת תלות
וקנאה, לא ששיננתי את הפרק והצטיינתי במיוחד, אבל משהו נטמע,
אני מבטיחה לעצמי.
אתה בתאילנד או איפה שהוא, פה יום ששי בצהריים, אני מאוהבת
ומתגעגעת, בת עשרים ומשהו, יפה וחיונית, יום שמש מקסים של
חורף, חברתי הטובה ששמחה לבואי הניחה על לשוני כדור שלימים,
ואולי כבר אז, הפך להיות שם נרדף לבחילה, חומצות ושאר תחושות
גופניות לא נעימות שביטלו את הרצון לבלוע אותו, לא בבת אחת, לא
לגמרי, קשה לוותר על הכדור המרגש. החבר המשורר של זוג חברי
מחזר אחרי, משורר שלא פרץ, בטלן שחורז את מישנתו בעיקר בבארים
שונים שעדיין מתרצים לו לכוסית אלכוהול בחוב שלא יוחזר לעולם,
הוא מאוד מתעניין בי, מחניף, נמרח כחתול, כמעט מרקד סביבי, גם
המשורר בלע כדור. כבר היה לנו זיון כושל, אני נזכרת, זוכרת גם
שחברתי מכירה את הסיפור, אני תוהה קלות אם היא סיפרה על כך אי
פעם לבן זוגה, שכן, זוג הגברים הללו חברים טובים ביותר, מערים
אל תוכם כמויות של אלכוהול בצוותא משעות הבוקר המוקדמות, אחד
עובד, אחד בטלן, האיפור מציק לי, תחושות החום-קור והזיעה
שמלווה אותן אינן נוטעות בי בטחון לגבי מצב האיפור שעל פני,
ואכן בשירותים המצוחצחים של חברתי אני מגלה שהשומניות והאיפור
המוגזם נרקחו למין בוץ ציבעוני, אני שוטפת את פני שנמרחות עוד
יותר מהמסקרה והצלליות, מחפשת דרך להתנקות וכל מה שמוחי ההזוי
חסר התושיה מוצא לעזרי הוא את נייר הטואלט, אני משפשפת
באכזריות, שוטפת, משפשפת, שוטפת, ושוב ועד פעם אחת, הרבה יתר
טוב,אני מסכמת ביני לביני, בוחנת במראה את החיוך המרוח על פני
שסמקו מפעולת הניקוי הנמרצת, מנסה להשליט מעט סדר במהפכה
והרטיבות שגרמתי לחדר האמבט המבהיק בניקיונו תמיד, ויוצאת
בחזרה לסלון, מוכנה יותר נפשית אל קרב החיזורים שנקלעתי לתוכו
באותם צהריים חמימים של יום ששי חורפי.
אחרי כמות זמן הזויה ולא מדודה, כשבחוץ עדיין אור מלא אני עולה
במדרגות  בניין ישן ויפהפה בעקבות משורר הדלות לדירתו המסתגפת
והדיכאונית שהיכרתי מאותו נסיון כושל לנחם ולספק אחד את השניה
שנתיים קודם, שיערתי ולא התבדתי ששום דבר לא השתנה באותה דירה
מביקורי האחרון, גם לא ריח החדר או מיקומם של חפצים קטנים
בודדים, צבעם חום ברובם, מאובקים באופן שווה, בדיוק כמו אז,
בחילה קלה עוברת בי ואני מחליטה לצאת לגג הרחב, המשורר מגיע
מיד בעיקבותי, נושף קלות בעורפי, מחייך בהיסוס, מתפתל מודאג
מסביבי, משתדל, מנסה שארגיש בנוח. "אני הולכת", הסתכלתי עליו
בהודעה שנשאה בתוכה מן בקשת רשות, הוא מביט בי לא מבין בעיני
המבינות ואני נפלטת אל חדר המדרגות, כאילו בטיסה עברתי את הדרך
עד לביתנו המקושט, מרגישה שרק כשאעבור את סף דלת ביתנו ואנעל
אותה אהיה בטוחה משטויותי שלי, כבר במדרגה הששים ומשהו אני
שומעת את צילצול הטלפון, טורדני ומאיים בנחישותו, אני ממהרת
להגיע אליו, בטוחה ששיחה מהמזרח הרחוק בעברה של השפורפרת, לבי
הולם בפראות מהמאמץ במדרגות ובעיקר מרגשות האשם המציפים אותי ,
איזו הקלה עצומה אני חשה כשמתברר לי כי לא אתה על קו הטלפון
אלא המשורר הבודד, חרמן ולא מוותר, מנסה לסיים את אחר הצהריים
הזה לפי התסריט שבנה לעצמו, ואולי גם מנסה הוא להוכיח לי
שזיכרותו איתנה למרות מה שזיכרוני נטע בי לאחר אותו מפגש מיטה
כושל לפני כשנתיים, זיק דק של רשע קל חולף במסך הטוב
והאופטימיות ששתל בי כדור הרגש והריגוש, בטוח שלא שכח, חשבתי,
למה שישכח, חייכתי לעצמי, זוכרת היטב את אותו לילה אומלל. "למה
ברחת?", הוא שואל בשקט ועדינות מעבר לקו, להסתיר אולי את יצרו
הבלתי נלאה. "אני באה", יריתי בזריזות לשפורפרת ומיהרתי החוצה
לפני שאתחרט, נוסעת בחזרה אל אותה דירת משוררים עצובה עם ריח
אלכוהול וגג שנותן מרווח נשימה.
"אני חייבת להתקלח", אמרתי מתנשפת ומזיעה כשסיימתי לטפס את
חמשת הקומות ונכנסתי לחדר האמבטיה, מרוב התרגשות ושמחה המשורר
ממש מקפץ סביבי כעז, מביא מגבת גדולה ונקיה שאינה תואמת כלל
לאוירת הדירה, ללא ריח אלכוהול, עשן סיגריות או ניחוח עתיק
ומחניק, פשוט מגבת ריחנית ורכה,באותו מעמד המשורר גם מושיט לי
בקבוק סבון תינוקות נוזלי מסוג משובח, עיניו זוהרות על
ההזדמנות השניה שקיבל, המקלחת מסתיימת ופיכחותי מבעבעת לרגעים,
פורצת לאט ובעיקשות את מסך ההזיה המתוקה שנוסך בי הכדור.
בפיכחותי אני בוחנת את הבחור שכבר גוהר מעלי, ממלמל לאוזני
מילות חיבה, מנשק קלות את פני וצווארי, מסתכלת עליו ומבינה כמה
קשה יהיה עכשיו לסרב לו, מחליטה להתמסר, אין בכוחי לעורר
מהומות עכשיו, מה גם שכבר חוללתי די תהפוכות בנפשו הרגישה של
המשורר לאחר צהריים אחד, אתגפף קלות, אפתח את רגלי, אני מחשבת
את צעדי הבאים במוחי המתעורר חלקית מהזיתו, בקרוב אצא מכאן
ואנסה למחוק את החוויה בשבועיים שנותרו עד לשובו של דורון.
אבל המחשבה על דורון חונקת,דמותו כבר צפה ביני לבין המשורר
המשתדל, ובנוכחותה אינה מותירה סיכוי לרגע האינטימי, הגעגוע
מניב בי כח, אני קמה ומתיישבת במיטתו של המשורר שלי שבדיוק
התחיל לפשוט את בגדיו, "אני מתגעגעת מדי לדורון", אני פולטת
במהירות לפני שיסיר את תחתוניו, כבר לא בחנתי את ארשת פניו
לראות כיצד קיבל את הבשורה החותכת  ומכיוון שהייתי עדיין בבגדי
נעלתי את נעלי בזריזות בדממה המעיקה שנוצרה ונפלטתי שוב, בפעם
הרביעית באותם אחר צהריים, אל חדר המדרגות הארכיטקטוני היפהפה,
נפרדת סופית גם ממנו.
בחוץ אור אחרון ואני יודעת בבירור שאני מאוהבת, נעים לי כל כך,
נקיה אחרי מקלחת אני צועדת את שד' רוטשילד דרך שד' בן ציון
לביתנו שבבוגרשוב, רוח קרירה מלטפת-אוספת את פני, אספר לדורון
על חוויות היום ברגע שיחזור, אני מחליטה, משקיטה את רגשות
האשמה.
"אני מתגעגעת מדי לאקס האסבנד שלי", בנימה מתנצלת קלות אני
מנסה להסביר את עצמי לפר ההרבעה הצעיר שיושב לצדי, משלם עבורי
מלון, מסעדות וסמים קלים בעיר התעלות והחופש כדי שאעמוד
לרשותו, אני וכל נקבי, לא מבין למה איני מרוצה, יושבת קפואה
ומרוחקת, מחייכת רק כשאני מתבקשת וגם אז חיוכי דומה לעקמומית
עגומה, הפר הצעיר שולח לעברי מבט מבין ומתחשב בעניין געגועי
לדורון ושולף עוד בדיחה מאמתחתו המלאה בדיחות לא מצחיקות שאיני
מבינה את עוקצן, אולי משום עירוב האנלית והערבית שהבחור מרביץ
בי, בטוח בעצמו, בטוח שאבין כל מילה,נהנה מבדיחותיו, מרוצה
ומתגלגל מצחוק.
קשה לאמר שאת אותה סלידה שהצטברה בתוכי כלפי השיך הצעיר
מהאינטרנט, בתחילה קלה ואחר כך מתגברת, חשו המלצריות הנאות
בבתי הקפה שישבנו לעשן את עצמנו לדעת, הן מצאו את הפר הצעיר,
בעל האנגלית הרהוטה חסרת כל מבטא זר, חינני, חברותי, שנון
ומצחיק, תוך שניות ספורות גייסו המלצריות המתוקות את כל הזמן
והאנגלית שברשתן לפלרטט איתו בשיחה מלאת חיוכים ועיניים. נוסף
לתמיהה שחשתי, כיצד בחורות מתוקות, צעירות ויפות, נישבות בקסם
הערבי המרוצה כל כך מעצמו, חשתי גם הקלה, כאילו אותן בנות
מתחלקות איתי בנטל, בתפקידי לשוחח ולבדר את הבחור שהיה מבודר
בהחלט גם ללא עזרתי ואני שבתי אל געגועי הנעימים-מכאיבים אל
דורון שנראה רחוק ממני במחשבותיו וברצונותיו יותר מאי פעם.
ולתוך הגעגוע המתוק והעצוב מתפרץ ההגיון שמזכיר לי שאולי כל
הגעגוע תעתוע הוא, שכן אגו פגוע ודחוי כשלי רוקח במוחי תסריט
פנטאסי, מסתמך על רגעים קסומים מהעבר, מסרב לזכור את הרגעים
האחרים, הרעים והמייאשים, מי בכלל רוצה לחיות עם הבן זונה הזה,
אני מנסה לשכנע את עצמי בקול חלש ורפה ומייד מבטלת את הקולות
שאיני רוצה לשמוע וחוזרת להתרפק על זכרונות קסומים, מחליטה
משהו שכבר קבעתי עליך בעבר, כשרק הכרנו: תווי פנים כאלה
מקסימים של צחוק וטוב לב נחרצו ונחתמו אחד לאחד בפניך כהוכחה
למי שאתה בתוכך.
והנה אתה חוזר מהטיול במזרח הרחוק, אוהב, עמוס במתנות טפשיות,
כולן לי, מקסים ואוהב מתמיד. כהוכחה על אהבתי העצומה אני מביאה
אל חיינו את חברתך לשעבר, הוד מיתולוגיותה, מודאגת מהכח המאגי
שיש לבחורה הצעירה עליך עדיין, אפרוחית שהותירה את נפשך פגועה,
פגיעה שקטה אך מוצקה. והוד מיתולוגיותה כבר כמעט עוברת לגור
איתנו ומתגלה כאפרוחית שברירית ונזקקת, אליך וגם אלי. כוח
מדומה גואה בתוכי, אני שיכורה מעזות המצח של מעשי, והכוח עוטף
אותי במן שכרון חושים של מנצחים, מוביל אותי, משחקת באש, סוחפת
את כולנו לקצוות. ואתה מתמסר כולך, וכי איזה גבר יסרב לטיפול
מסור משתי נשות חייו ועוד בהרמוניה המתקיימת באגדות בלבד. אני
לא מצליחה לספר לך על המשורר וכדור הרגש של אותו יום ששי, כמעט
והצלחתי, יותר מפעם אחת, אבל בסוף לא.