זה קורה כשאתה הכי פחות מצפה לזה...
אתה מסתכל קדימה ולצדדים וכשאתה רואה שאין אף אחד בשטח, אתה
לוקח מספריים או סכין ופשוט מתחיל לחתוך את עצמך.
למה? חלק מתוך עצבות, חלק מחוסר אונים, חלק כי משעמם להם.
כל אחד והסיבות שלו. מה שבטוח זה שבאותו הרגע כל מה שאתה רוצה
להרגיש זה את השליטה על הגוף שלך, או יותר נכון הנפש.
ההגדרה לנפש במילון היא:"נשמה, רוח חיים". אבל בעצם, זה הרבה
יותר, זו המהות שלנו עצמנו. זה מה ששולט ומפעיל את ערימת הבשר
שלה אנו קוראים גוף. אם תביטו במראה ארוכות, ותנסו לראות את
עצמכם, קרוב לוודאי שתצליחו. אבל מה בעצם אתם מנסים לראות?
את הנפש, דרך "חלונות הנשמה" שלהן אנו קוראים עיניים.
מה שעצוב בכל העניין זה כשהנפש נהרסת, וכשאנו מנסים להביט
פנימה, זה כואב יותר מידי, ואי אפשר. לכן אלו שנפשם נהרסה,
מנסים להשחית את גופם מבחוץ, כדי להסית את תשומת הלב מהנפש.
זו שיטה "הרבה יותר קלה", ודרך טובה לדעת שאתה עדיין שולט
בעצמך. זה מה שקרה לאותה ילדה אומללה שהיכרתי.
נקרא לה... שני. לשני היו חיים נורמלים לחלוטין. מה זאת אומרת
נורמלים? רגילים, לא יוצאים מן הכלל. היו לה בעיות, כמו לכל
אדם אחר, אבל לא בעיות גדולות שדרשו תשומת לב מיוחדת.
ביום שלישי לפני חודשיים, היא הציעה לי לעבוד איתה על הפרוייקט
שקיבלנו יום לפני באנגלית. היא אמרה לי שהיא לא כל כך טובה
באנגלית, ותצטרך את עזרתי. באותו יום הלכנו אליה הבייתה. היה
לה בית יפה, מעוצב בטעם מיוחד. הוצאתי את הקלסר שלי באנגלית
והתחלנו לחשוב על נושא לפרוייקט. שאלתי אותה מה דעתה אם נכתוב
על ההתקדמות הטכנולוגית בין המאה הקודמת למאה הזו, וזה נשמע לה
טוב. התחלנו לכתוב ולהעלות כל מיני רעיונות לעבודה, כשהיא אמרה
לי שהיא הולכת רגע למטבח, כדי להביא לנו שתייה. עברו חמש דקות.
החלטתי לקום ולראות אם היא צריכה עזרה. כשהגעתי למטבח, ראיתי
אותה עומדת מעל הכיור, ידה האחת נחתכה בסימנים שנראו כרצועות
סימטריות, והשנייה אחזה בסכין. הייתי המומה, לא יכולתי להוציא
הגה מהפה, ולכן שני גם לא ידעה שאני בחדר.
בסוף אזרתי מספיק אומץ כדי לגשת אליה. בהתחלה היא נראתה מופתעת
ונבהלה. היה ברור שתפסתי אותה לא מוכנה. שאלתי אותה למה היא
עושה את זה, והיא ענתה לי שזה כדי שהיא תרגיש יותר טוב.
לא הבנתי אותה. מה זאת אומרת כדי שהיא תרגיש יותר טוב? הרי היא
רק מזיקה לעצמה. לקחתי ממנה את הסכין והכרחתי אותה לחבוש את
הפצעים. למזלה, הם לא היו עמוקים מאוד והיא התנגדה בכל תוקף
ללכת לרופא. אף אחד מהוריה לא היה בבית. היא ביקשה ממני בכל
לשון של בקשה שלא אגלה את סודה, שלא אדבר עם אף אחד על אותו
מראה מדאיג שראיתי שנייה לפני כן. הסכמתי לבקשתה בתנאי אחד:
שהיא תספר לי מדוע עשתה זאת, ושלעולם, אבל לעולם לא תעשה את זה
יותר. היא הסכימה. הקשבתי לה וציפיתי לשמוע על בעיה חמורה שלא
נמצא לה פיתרון, שבגללה היא עושה את מה שהיא עושה. אבל כל מה
שהיא אמרה לי הוא שהחתכים גורמים לה להרגיש יותר טוב.  היא
עצמה לא ידעה למה היא עושה את מה שהיא עושה. אותם חתכים פשוט
הזרימו לתוכה אנרגיה חדשה, חיים חדשים.
הגעתי למסקנה שהיא משחיתה את גופה כדי להסוות את כאב נפשה. אבל
מהו אותו כאב נפש קשה מנשוא? לשאלה זו אין לי פיתרון. לשאלה זו
אין לשני פיתרון. היא אוהבת את אותו כאב ומעצימה אותו בכל
הזדמנות שניתנת לה. שאלתי אותה אם היא רוצה למות, אבל היא ענתה
לי שהיא בכלל לא חשבה על הרעיון.
אולי שני רצתה לראות את נפשה מבעד לאותם חתכים... אולי היא
רצתה תשומת לב...
אבל מה שאני בטוחה שהיא רצתה היה זכות קיום כמו לכל אחד אחר.
נעשיתי חברה טובה של שני, ולזמן מה, חשבתי שהיא באמת הפסיקה
לחתוך את עצמה. הטעות שלי היתה שלא סיפרתי לאף אחד. הרי אותו
כאב הוא התמכרות. מהתמכרות קשה מאוד להיגמל. לא היה שום סיכוי
בו אצליח לעזור לה לבדי. וכך היא חתכה את עצמה בסתר, עד שיום
אחד, כשהתקשרתי אליה הביתה, אף אחד לא ענה, וכשהתקשרתי אליה
לפלאפון, אביה הודיע לי שהיא בבית החולים. שאלתי אותו מה קרה,
והוא ענה לי שאימה מצאה אותה באמבטיה כשורידיה חתוכים. החתכים
היו עמוקים מדי...


הצער על שני היה גדול. בבית הספר אף אחד לא ידע מדוע מתה.
החלטתי לעשות ספר זיכרונות לשני כדי שכולם יזכרו אותה כפי
שהיתה.
כולם שאלו אותי מדוע מתה? לצערי, לא ידעתי מה לענות. איך היא
נתנה להנאת הכאב להשתלט עליה? או אולי ,בעצם, היא רצתה למות?
אני לא יודעת ואני לא יכולה לענות במקומה. מה שכן אני יכולה
להגיד- הדברים אינם תמיד כפי שהם נראים. חלק מהדברים הנוראים
בעולם מסתתרים מאחורי קיר זכוכית יפה ומקושט שרק מחכה לאותו
רגע בו יתנפץ. כל אותן הדמויות המוכרות לנו מחיי היומיום-אין
לדעת מה מסתתר מאחורי קיר הזכוכית שלהן...