הכדור טס לעברי, השאיר שובל דמיוני באוויר כשהוא התקדם לעברי,
פתאום הכל האט, כאילו בתוך סרט, ממש כמו במטריקס, רק שאני לא
הייתי מהיר והתחמקתי, שנייה לפני שהכדור פגע בבטני חשבתי על מה
שאני עושה פה, מנסה לעשות הבדל, בדרך היחידה שאני מכיר, מנסה
להלחם על מה שאני מאמין בו, סיכוי שווה לכל.
בשביל שתבינו יותר נתחיל מההתחלה.

נולדתי בבאר שבע, אבי עבד במפעל הכימי שהוקם ליד העיר, הכסף
היה טוב ולא היה אכפת לו מה יקרה לו, רק שילדיו יזכו לסיכוי
טוב בחיים. כל ערב הוא היה חוזר, עייף רעב ומריח מכימיקלים
שונים שהוא בא במגע איתם במסגרת עבודתו.
הוא היה מתיישב בסלון מול הטלוויזיה ושתה קפה או בירה, אבל
היום הוא לקח רק כוס מים, אמא הכינה לו ארוחת ערב ואני ישבתי
לידו, ראינו חדשות, הוא לקח כדור ובלע אותו, גמר את כוס המים,
הניח ידיו על ראשו ופלט אנחה ארוכה, כזאתי אנחה של כאב מייגע,
מעייף, סוג הכאב שאני חיי איתו כיום כל יום. שאלתי אותו "כואב
לך הראש?" "כן" הוא ענה בקול חלש, "אז למה אתה לא הולך לרופא?"
שאלתי בתמימות הנפלאה של הילדות "זה יעבור עוד מעט, אל תדאג"
משכתי בכתפי, הריי זה לא תפקידי לדאוג לו. הוא נפטר לאחר חודש
והשאיר אותנו עם מעט הכסף שהמפעל נתן לו, אני לא זוכר את המונח
המדויק אבל זה היה סרטן כלשהו בראש, סוג כזה שמגלים מוקדם
מספיק או שלא מגלים בכלל, אבא היה מהאנשים מהסוג השני.

מאז אמא עבדה, יום ולילה, היא הייתה משאירה לי אוכל בפריזר
ואני הייתי מפשיר אותו אצל השכנים, לא היה לנו מיקרוגל, בקושי
היה לנו חשמל, ואמא עבדה המון בשביל לתת לי את מה שאבא ניסה
לתת. היא גם ניסתה לתבוע את המפעל אבל זה נגמר בכך שהמפעל
הפסיק לתת לנו את הקצבה של אבא, מוזר, אתה תובע מישהו על פשע
שהוא ביצע ובסוף אתה מפסיד יותר ממה שחשבת שיש לך. אני? אני
התמקדתי בלימודים, לא היו לי חברים, וגם לא היה ממש אכפת לי,
כי ראיתי אנשים עם מצב רע משלי, והתנחמתי בזה שמצבי טוב משלהם,
אנוכי נכון? תמיד חשבתי מה אני אעשה כשאני אגדל, וחשבתי על דרך
טובה, להפוך לאיש עשיר נורא ואז יהיה לי כוח לתבוע חוקית את מי
שעשה לי את כל הרוע הזה, אבל זה היה סתם חלום טיפשי, הדרך
שלקחתי בסוף היא הרבה יותר מעשית, יותר קלה והרבה פחות חוקית.

לאחר שהתבגרתי קצת התחלתי לעשות תחקיר מקיף על המפעל ועל
פשעיו, על הדברים שמותר לו לעשות ועל מה שהוא באמת עושה, על
המנהלים הזוטרים שנמצאים בתוך המפעל והעל האנשים החשובים באמת
שגרים בטירות ענק שלהם בסביון ובחו"ל, נדהמתי לגלות על עוד
המון דברים אחרים שיש בארץ הקודש שדומים למפעל ברמת חובב שרצח
את אבא שלי (כן אני חושב שהם רצחו אותו ולא הכימיקלים), ראיתי
שבכל מקום שיש עוני יש פשיעה נגד הציבור, אנשים עשירים באים
ומקימים מפעלים שעובדות בהם אוכלוסיות עניות ואף אחד לא
מתלונן, על בתים שנבנים בניגוד לחוק אבל בגלל שיש שם אנשים עם
חברים בחלונות גבוהים לאף אחד לא אכפת מכך, גיליתי איך אפשר
לקנות חתיכה קטנה משלך על חוף הכנרת ואיך אתה יכול להרוג את
תעשיית הדיג בחיפה (שהיא דרך אגב תעשייה כמו שאמרתי, של אנשים
עניים) בתוך רגע, לא משנה איפה בדקתי תמיד הגעתי למסקנה שאם
תפנה בדרך הנכונה, לא תגיע לשום מקום, שלא תחשבו שלא ניסיתי,
הגשתי עתירה לפה ותביעה לשם, מכתב זועם למנהל כזה והוכחות
כתובות למישהו אחר, ניסיתי לעורר שביתות ולשפר את המצב, אבל
שום דבר לא עזר, בניגוד למה ששמעתם אולי בארצות הברית בארץ
הקודש שלנו הכסף משנה ולא אם יש לך קייס צודק. בסוף נכנעתי,
וככה החלטתי על הדרך שלקחתי, לא בחרתי במודע לעשות זאת עדיין
אבל העניינים פשוט התגלגלו כך, בצבא הייתי ביחידת קומנדו,
נכנסתי לכושר מצוין ולמדתי המון על המון, על נשק ופיקוד ועל
חומרי נפץ. אחרי הצבא המשכתי לעוד כל מיני מסגרות שונות בשירות
המדינה, אפילו הייתה לי אפשרות להיות שומר הראש של אותו מנהל
מפעל ברמת חובב בזמן מסוים (זה היה נורא אירוני אם בסוף אני,
מי שרוצה לחסל אותו, מגן עליו) כבר חודש שיש לי את כאבי הראש
הללו, אני מניח שכל הזמן עם אבא והמעט שעבדתי במפעל לא ממש תרם
רבות לבריאותי, בלשון המעטה, אבל לא העליתי על דעתי שגם לי יש
את אותו גידול בראש, לא זכיתי לגלות את זה... כנראה שככה זה
במדינה שלנו, מי שזוכה זוכה, מי שמפסיד, מת בסוף לבד.
לא חשבתי לרגע שזה יגמר ככה, עומד מול היציאה מהמפעל כשפתאום
זינק מולי שומר ועכשיו אני תקוע עם כדור במרחק שני ס"מ מהכבד
שלי, חושב מה עשיתי לא נכון בחיים, על איפה פניתי שמאלה במקום
ימינה ואיפה המשכתי במקום לעצור ולפנות לאחור, אני מניח שיכלתי
להיות משהו אחר, אבל לא ממש היה לי על מה לכתוב נכון? את מי
מעניינן סיפור החיים של עובד במפעל כימי מסריח אי שם בדרום?
לאף אחד. אני רק מקווה שבסופו של דבר מישהו יצליח סוף סוף
למצוא דרך טובה משלי לטיפול בבעיות כאלו בארץ הקודש שלנו.


אפשר להגיד שהחיים חלפו על פניי, אבל למרות שהדרך שבחרתי היא
לא חוקית, פוגעת והרסנית, זו הדרך היחידה שפועלת באמת במדינה
שלנו.


נכתב בהשראת התכנית המצוינת "בולדוג" בערוץ שמונה.