לפני שלוש שנים חשבתי אולי להיות מעצבת אופנה אז ציירתי כמו
סקיצות של בגדים, יצא גועל נפש זה לא הצד החזק שלי (גם אבא
חושב ככה רק הוא אומר את זה בקול רם לרוב כשהוא מדבר איתי)
וגם לא ממש רציתי להיות מעצבת אופנה, גנבתי את הרעיון משי,
איזה כיף לה שיש לה עתיד.


כולם ראו את הציורים ואמרו דווקא נחמד ויפה ,התלהבתי. בשיעור
מתמטיקה הוא ראה את הציור ואמר שהם לבושים כמו פאוור רינג'רס.
כולם צחקו, תיעבתי אותו הוא גרם לכך שעוד פעם צחקו עלי, הוא
הרס לי את המקצוע לעתיד שלי. בצהריים כול החברות דיברו עליו
ובמקום להגיד שאני שונאת אותו אמרתי שהוא חמוד, מוזר אבל
חמוד.
יותר לא ראיתי אותו הוא לומד בשכבה שלי אבל הוא היה סתם
מהרגילים, עובר חולף לא מסתובב, בכלל לא שם לב, אני כלום.

בכיתה פעם שאלתי ידיד טוב שלי מאיר מה הוא חושב עלי ,הייתי
בטוחה שהוא יגיד שאני יפה ,הביטחון שלי היה בשחקים ואם הוא היה
אומר לי שאני מכוערת זה היה כאוב לי פחות אבל הוא אמר לי "את
רגילה", את רגילה. הדבר הכאוב ביותר שמישהו אמר לי אי -פעם.
אפילו האני לא אוהב אותך של מקסים כאב לי פחות. אני לא רוצה
להיות רגילה, כל חיי אני נלחמת בזה. או שאולי אני רגילה שחושבת
שהיא רוצה להיות בלתי רגילה אבל בלב היא יודעת שהיא תמיד תהיה
רגילה ואולי היא אפילו נהנית קצת מזה, כי נמאס לה להיות מוזרה
ושונה.

בחרתי במגמות פסיכולוגיה סוציולוגיה וביולוגיה למה? הורים. ככה
אני מסבירה את  אני צריכה לקבל הערכה מההורים שלי ואני מקבלת
אותה רק כשאני עושה מה שהם רוצים תמיד פעלתי לפי הכלל הזה.

אולי כך הם יאהבו אותי יותר מיאן, אח שלי. או מבוריס הוא אמור
להיות בן 27 עכשיו חתיך מלאך משמים כולם אהובים אותו הוא דומה
לאמא אני לא. אולי הם ציפו שאני אהיה בן ואז הם היו קוראים לי
בוריס ואני הייתי מחליפה אותו ואז זה לא היה כאוב. אבל אני לא.
הוא מת בגיל 6 אני אפילו לא הייתי בתוכנית אז. הוא מת כשתנור
החימום באמבטיה נדלק בגלל קצר הוא נחנק למוות אמא שלי קיבלה
כוויות קשות ושכבה הרבה זמן בבית חולים. על המצבה שלו כתוב" בן
יקר ואהוב מאמא אבא סבתא סבא ויאן"
השם שלי לא מופיעה אני נולדתי ארבע שנים אחרי, הוא אפילו לא
יודע מי אני הוא אף פעם לא חיבק אותי נגע בי ואמר לי שהוא אוהב
אותי ושמח שאני אחותו, כל מה שיש לי זה תמונה ישנה על הקיר
בחדר של אמא וחלקי סיפורים. פעם מצאתי קלטת עם הקול שלו
שההורים שלי הקליטו כשהם קנו מערכת סטריאו חדשה, אז הם לא ידעו
שזה כל מה שיישאר מימנו ,כששמעתי את קולו התחלתי לבכות עד היום
הוא מהדהד בראשי. לפני השינה אני מבקשת לראות אותו בחלום לדבר
אתו קצת לתקשר להכיר, מוזר אך במשך שבע עשרה שנה אף פעם לא
חלמתי עליו.

כעיקרון פסיכולוגיה וסוציולוגיה זה דווקא לא רע אבל ביולוגיה
לא משהו זה הוציא את הרצון להיות רופא האמת היא גם שאף פעם לא
ממש רציתי להיות רופא יותר אימא רצתה.

לפני שנה טסתי לגרמניה זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתי מחוץ
לארץ חוץ מהפעם שהגעתי לישראל אבל זה לא נחשב כי נשארתי לגור
פה. הוא היה שם. עברו שנתיים מאז תקרית הפאור רנג'רס הוא נשאר
חמוד. רק שעכשיו הוא גם זיין או שלפחות רוצה לזיין, מפלרטט עם
כל הבנות דופק את החיוך המדהים שלו והבחורה שלו.
בגרמניה הוא החליט שהוא רוצה לזיין אותי. באותו הזמן שהיינו
בגרמניה היה לי "חבר" יום לפי שטסתי החלטנו שנהיה ביחד הייתי
בגרמניה עשרה ימים יומיים אחרי שחזרתי נפרדנו.

הוא היה בא עלי מאחורה ותופס לי בבטן מעין חיבוק מאחורה שכולל
את התפיסה זה הלחיץ אותי יש לי כרס קטנה.
הוא שיחק איתי, פיתה אותי. בברלין באכסניה כשירדנו מהאוטובוס
חיבקתי אותו אני לא בן אדם פתוח אני לא מחבקת ומנשקת את כולם
ברחוב. היה זה חיבוק מיוחד, חיבוק של צורך להתאחד עם בן אדם
אהוב, התחבקנו המעגל נסגר היינו לאחד. דממה הייתה מסביב האפור
נהפך לורוד. היינו עומדים שם עוד שעה אם לא היו קוראים לי
אמרתי לו באיזה חדר אני.
בערב הוא בא עלי לחדר נישק אותי ליטף אותי ברכות ובעדינות כך
נירא לי מלטפים מישהו שאוהבים הוא ליטף אותי כאילו וזה הדבר
היחידי שנכון לעשות אותו כאילו והוא נולד בשביל ללטף אותי.
הבנתי לאין זה הולך, הוא נישק אותי ברכות על הצוואר לאט לאט כל
נשיקה נמשכה כשעה ואז על הלחי לאט לאט מתקרב על הפה מגרה אותי
אפילו במחשבה.
נבהלתי הרחקתי אותו וביקשתי מימנו שילך. התאהבתי.
חבר שלו אמר שזה בגלל שיש לי חבר ובנות לא בוגדות. כשעלינו
למטוס בחזרה הוא חיבק אותי ואמר לי שכשאני אפרד מהחבר שלי אני
אודיעה לו. כשטסנו נסתמו לי האוזניים טייס מחורבן. עמדתי בשדה
התעופה בישראל חרשת לגמרי אנשים עברו לידי ולא שמעתי כלום הוא
בא עלי מאחורה ושאל עם הכל בסדר. עניתי לו שנסתמו לי האוזניים
הוא הלך לחפש לי מסטיק, הוא לא מצא אז הוא הציעה את המסטיק
שהיה לו בפה, לקחתי אותו. הרגע הזה היה הרגע היפה ביותר בינינו
כי ברגע הזה למרות שלא נתתי לו היה לו אכפת ברגע הזה הוא אהב
אותי ודאג לי.

היום כבר שבועיים שהוא מתעלם מימני. היום כבר עברו שנה וחמש
חודשים , שנה וחמש חודשים של משחקים מטופשים שנה של התאהבות
שהתחזקה בכל דקה שעברה.ראיתי אותו מתחיל עם בחורות ,ראיתו אותו
עם החברות שלו, ראיתי אותו בצד הכאוב והזוועתי ביותר בעולם
והמשכתי לאהוב אותו. למה הוא לא רואה, למה הוא לא מבין שיותר
טוב מימני הוא לא ימצא, אני אעשה הכל בשבילו ואני גם לא מכוערת
הרבה בנים חשובים שאני כוסית מה הבעיה, למה הוא לא אוהב אותי.


שנה וחמש חודשים החיים שלי סובבים סביב אותו הבנאדם והאהבה שלי
כלפיו.ועם כי האהבה הזאת הרסנית וכאובת, הרבה פעמים היא מחזיקה
אותי בחיים וגורמת לי לחייך.

אני רוצה להיות שחקנית, אבל אומרת להורים שאני רוצה להיות
עיתונאית או עובדת סוציאלית כדי לרצות אותם רק שאבא חושב שזה
לא מספיק טוב, שאני לא מספיק טובה.

רוב הזמן אני מבלה במעין פחד  מחוסר הידע לגבי העתיד מהחלטות
הקשות מהניכור וחוסר הערכה מההורים.מזה שהוא לא אוהב אותי,
מהפחד שכנראה אף אחד לא יאהב. אבל בלב אחרי כל מה שעבר אני
יודעת שיהיה לי עתיד אפילו העתיד הכי חרא בעולם אבל למרות הכל
הוא יהיה העתיד שלי בשביל עצמי.