די. נמאס לי כבר.
כל מה שאני רוצה לעשות זה לבכות. אין לי מושג למה.
רק להגיד את השם שלו גורם לי לבכות. אבל הוא לא עשה לי כלום.
מה כבר הוא יכול לעשות לי?
לשבור לי את הלב?
עשו את זה רבים לפניו. הרבה אנשים. אפילו כאלה שהייתי בטוחה
שבחיים אני לא אסבול מהם. אני לא מבינה מה יש לי איתו. כבר
מזמן אני לא אוהבת אותו. והוא לא אותי. או שכן. אין לי מושג.
אבל לבכות. לבכות יעזור. אני בטוחה. צריך לרדת גשם. גשם זה
טוב. ככה אני יכולה לבכות ליד החלון במחשבה שהשמיים מזדהים
איתי. וגם להם משהו מציק. משהו שהם לא יכולים להצביע עליו. אבל
הם בוכים. ואני מעריצה את היכולת שלהם להראות לעולם את הדמעות.
ואנשים אפילו אוהבים את זה. אותי הם לא יאהבו. הדמעות שלי לא
גורמות לכינרת לגדול. לא גורמות לפרחים לפרוח. רק גורמות לזעם.
שאנשים לא מבינים למה אני בוכה. אבל הם גם בעצם לא מבינים למה
השמיים בוכים. אבל זה לא אכפת להם. גם ממני לא אכפת. אבל הם
רוצים שאני אחשוב שכן. טוב. אנשים הם לא שמיים. אנשים יכולים
לבכות מכל סיבה. השמיים לא. וזה חבל. כי ככה היה לי כל יום את
השמיים לשתף אותם בדמעותיי.
כל ברק מסמל את הרצון לבעוט, להרוס, להשמיד משהו. כמו אצל כל
אחד. כל רעם מסמל את הרצון לצעוק, לצרוח, לצווח עד כלות הנשמה.
כמו אצל רבים. חלק מהאנשים יודעים כבר להתאפק. וזה חבל.
אבל מצדי, עדיף לבכות. |