זה התחיל עמוק בבטן,
כמו כאב חד שסימן רעות.
הברכיים רעדו בלא שליטה .
כפות הידיים איבדו את יציבות ידי המנתחים שתמיד היתה להם.
אותה יציבות שהובילה אותי לאורך בית ספר לרפואה .
לבשתי את חלוק המנתחים, בידיעה שמשהו לא בסדר.
סכין המנתחים הוגשה לידי ע"י זוג ידיים רועדות .
האחות החלה בהסבר
"גבר בשנות ה-40 לחייו נפגע ע"י מכונית , שבר בצלע, קושי נשימה
וחשש לניקוב ריאה "
היא שכחה לציין את הפרט החשוב ביותר,
שהפנים המכחילות על שולחן הניתוחים הם הפנים של אחי הצעיר.
לקחתי נשימה עמוקה ושיננתי לעצמי בראש
"אסור לך לפשל " שוב ושוב .
אז הרמתי את ראשי, תפסתי פיקוד "ננסי תקראי לד"ר דפקרט שירד
לבצע את הניתוח, מורין תני לאדם משכך כאבים הוא שוקל 80 ק"ג
וגובהו 1.85 תעשי את החישובים לבד"
הנחתי את הסכין ויצאתי מהחדר ניתוח.
מזווית עיני ראיתי את ד"ר דפקרט עובר בריצה לתוך החדר ניתוח.
הסרתי את החלוק המנתחים ויצאתי לרחוב, כל מה שיכולתי לחשוב
עליו זה כמה אחי צחק עליי שנרשמתי לבית ספר לרפואה.
כאשר סיימתי הוא אמר לי דבר אחד " אל תנתחי בני משפחה".
אח, עמדתי בהבטחה.
כשחזרתי תפסה אותי ננסי בכניסה וחיוך גדול על פניה
"הוא בחדר התאוששות " היא הודיעה.
הורדתי את מבטי לכפות ידי שהיו יציבות שוב.
נכנסתי לחדר התאוששות ומבין הפנים שלאשתו וילדיו ראיתי את פניו
המחייכות , הם פינו לי מעבר אליו "זכרת , אבל רק למען הרקורד
אני רוצה שתדעי שיכולת לעשות אותו הדבר. "