היינו מדברים כל סוף חודש בלילה, כשזה הכי זול. בכל זאת, שיחה
כזאת ארוכה לקליפורניה עולה הרבה כסף. אני תמיד התקשרתי, למרות
כל הכסף שהיה לה. הרגשתי שאני נהנה מהשיחות האלה יותר. לא שהיא
לא נהנתה, אבל הרגשתי שזה כמו לגנוב אם היא הייתה מתקשרת.
היינו מדברים על כל מה שעשינו. כל הדברים הקטנים והמשמעותיים
בחיים שעברו עליו במשך 30 היום שעברו. היא הייתה מדברת יותר.
בכל זאת, חיים של שחקנית הוליוודית יותר מרגשים משל מתכנת
תל-אביבי. אבל זה הרג אותי כשהיא סיפרה לי על הזיונים שלה עם
כל השחקנים והבמאים שהיא פגשה. עדיין הייתי מאוהב בה, אבל
ניסיתי לעשות כאילו לא אכפת לי.

בתקופה שהיא עוד הייתה פה היינו החברים הכי טובים. היינו
יוצאים כל לילה לפאבים, לסרטים, אני הייתי ישן אצלה, היא אצלי
וכאלה. למדנו יחד בתיכון "רמת-יצחק" באותה כיתה. אבל אז הייתי
יותר מדי מטומטם מכדי להבין אותה ואת מה שהיה ביננו. בסוף כיתה
י"ב מצא אותה איזה מגלה כשרונות אחד, סטיב משהו, ואמר שהוא
רוצה לקחת אותה ישר לליגה של הגדולים. אמריקה. לא סמכתי עליו,
היה בו משהו מוזר, חיוך מזיוף כזה. אבל לך תדע, תראה אותה
עכשיו.

אחרי השיחה של ספטמבר כבר לא יכולתי לדבר איתה רק באודיו.
הייתי צריך לראות אותה פנים מול פנים. אז באמצע הלילה, אפילו
לא ארזתי כלום, לקחתי את הארנק ותפסתי מונית לשדה התעופה.
לקחתי כרטיס סטאנד-ביי אבל תוך כמה דקות כבר הייתי על מטוס.
במשך הטיסה הקרינו סרט. ידעתי שהשם מוכר לי ואיך שבאמת פתחתי
את הטלויזיה הקטנה הגב במושב ראיתי אותה. "אהבה בשחקים" או
משהו כזה...  ואז באמת הבנתי...

בחודש הבא כבר לא דיברנו. לא רק זה, גם ניתקתי את החוט של
הטלפון והלכתי לשתות משהו וחזרתי רק בבוקר. אחרי חודשיים כבר
חשבתי שזה יהיה נורמלי לחבר שוב את הטלפון. אם באמת היה אכפת
לה היא הייתה בתל אביב תוך שעתיים. ואחרי כמה דקות של שקט
הטלפון צילצל. בהתחלה עניתי והקשבתי ל"הלו?" שלה שעות. אבל אחר
כך כבר לא עניתי. בכל זאת...  שיחות כאלה ארוכות לתל אביב
עולות הרבה כסף.