ככה אני לפני בחינות, והפעם, לפני בחינה בתולדות המוסיקה
המערבית על התקופה הרומנטית והפוסט רומנטית.

אני: "או, הנה שוב הקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת מספר 1 של
צ'ייקובסקי".

אני 2: "נכון, אבל אל תשכח שהנדלסמן אמר שהוא ישמיע את
הקטעים מהאמצע..."

אני: "אוי, פאק, אתה צודק, אז מה עושים"?

אני 2: "שומעים את זה בלופ עד שאתה מזהה כל שנייה בקטע שזה
צ'ייקובסקי".

אני: "אתה בטוח? זה קטע של תשע עשרה דקות ועשרים ושתיים
שניות, ואחרי שתי דקות וארבעים ושש שניות כבר אי אפשר לזהות שם
כלום.

אני 2: "יש בזה משהו. הי! יש לי רעיון - פשוט תתמקד
בקונצ'רטים אחרים. יש לך קונצ'רטים של מנדלסון, שופן ודבוז'ק
לזהות. דבוז'ק זה קל, כי זה קונצ'רטו לצ'לו והצ'לו שם ממש
דומיננטי. מנדלסון זה קל, כי זה המלחין שאתה הכי אוהב מהתקופה
הרומנטית ואתה זוכר את היצירות שלו בקלות כי איך שזה מתחיל יש
לך כזה חיוך דבילי על הפנים כאילו זה הדבר הכי יפה ששמעת
בחיים. אני זוכר את החיוך הזה מהיצירות של תומאס מורלי וגם
מהקאנון של פכלבל בבחינות הקודמות. חוץ מזה, למה אתה כל הזמן
מתלונן? בבחינה על הבארוק והקלאסית לא התלוננת אפילו פעם
אחת..."

אני: "מה אתה מתפלא, אז היו רק חמישה מלחינים בבחינה, עכשיו
יש ארבעה עשר(!)".

אני 2: "כן..."

אני: "איך אני אמור לזכור מלחין שיש לו רק יצירה אחת בבחינה?
אני זוכר את הלידרים של שוברט, את המזורקות של שופן, את
מנדלסון, בראהמס, שטראוס, אולי גם דבוז'ק, אה, וגם ביזה - כי
הוא הלחין את "כרמן". אבל יותר מזה ממש קשה לי לזכור. מה אני
אגיד לך, מזל שכל היצירות הומופוניות, אחרת הייתי מתבלבל גם
בזה".

אני 2: "טוב, יש עוד זמן עד הבחינה, תשים בינתיים את האוקטט
במי במול של מנדלסון, זה קטע טוב. מזכיר לי קצת את הקוינטט
K516 של מוצארט."