ובדיוק כשחשבתי שגרוע יותר כבר לא יכול להיות, אתה הופעת.
ואולי בעצם לא היה בך שום דבר אחר, שום דבר שיגרום לי להרים את
העיניים מהאספלט במיקום שונה, שום דבר שבישר שהפעם יהיה טוב
יותר, שום דבר חוץ מתזמון נכון-שזה-כואב וכואב בנכונותו.

בטלוויזיה מתנהלת שיחה סיליקונית ופלסטיקית לגמרי על תופעת
האביר על הסוס הלבן, והמסקנה הסופית היא שיש יותר מ"אחד" אחד
לכל אחד, אבל אני יודעת שבשבילי זה אבוד כבר מזמן, ושוב, שוב
ושוב, מופיע במוחי ההומאז' של כרית היחיד על המיטה הזוגית
שלי.

ואני יודעת, בצורה הבהירה, הברורה והשפויה ביותר, שלי אין יותר
תקווה, אני פספסתי את כל כל ה"אחדים" האחדים שלי, וסופי לחזור
כל יום אל אותו כיסא במטבח, שעומד ממש במקום שבו הנחתי אותו
בבוקר, ואל אותה מקלחת חמה, כי אין אף אחד שיגמור את המים הרי,
ואל אותה המיטה, ושוב המיטה, כל לילה בצד אחר.

ואחרי שבוע של התאבלות על מערכת יחסים שבכלל לא נראתה כמו
מערכת, קל וחומר שלא היו יחסים, הפועלים הזרים שוב מתחילים
לבנות בתוכי את החומה שמפרידה ביני לבן שאר הקוסמוס, ושנסדקת
עם כל משב קליל של אופטימיות. כנראה שהלבנים לא חזקות מספיק.

ושוב מתעוררת בבוקר, כמו בכל בוקר. מתמתחת באיטיות, והמציאות
טופחת על פני, בלי לתת לי אפילו שניה אחת של חסד: יש לי כך כך
הרבה מקום להתמתח. וכל כך מעט הגנה.

לפני כמה שנים, בתקופה גרועה אחרת שלי, נקרא לה 'השירות הצבאי'
לצורך העניין, כשעוד האמנתי שהכל צירוף מקרים ושאני בסך הכל
פוטנציאל לא ממומש, יצא לי לקשור איזו שיחת לילה לבן עם זאת
שהייתה אחראית על הרגילות שלי בעיקר, אבל גם על השיחות בלילות
הלבנים.

לאחר שעה וחצי שבהן ניסיתי לנתח את עצמי ולבנות מוניטין של
מישהי עם קשיי הסתגלות ורגישות יתר, היא הפטירה כלאחר יד: את
לא כזאת מסובכת כמו שאת חושבת, את הכי פשוטה שאפשר. כל כך
התעצבנתי שהיא פתרה אותי בכזאת קלות. ניחא, להיות לבד, אבל למה
לקחת ממני את התסביכים שלי?! הרי עבדתי קשה כדי להגיע למצב
הנפשי שבו אני שרויה כעת.

אני יוצאת מהמיטה בחששות הרגילים. יודעת שהכל יעלם ברגע שאצא
מפתח הדלת הזו אל עבר החברה אותה אני מנהלת בהצלחה יתרה. כ"כ
הרבה שגשוג ועוד יותר אפסיות בבן אדם אחד, איך היא בכלל העזה
לקרוא לי פשוטה?

בכניסה לבניין המשרדים אני פוגשת בך. מצב הרוח שלי רע כרגיל,
אתה דווקא מסתמן כשינוי, המיקום נראה לא רע בכלל והתזמון
מדוייק מאי פעם. לרגע אני עוצרת להרהר, אולי מישהו מלמעלה
החליט לתת לי עוד ניסיון, אבל מהר מאוד מוותרת. מכסת ה"אחדים"
שלי נגמרה מזמן, וחבל להזמין את הפועלים הזרים פעמיים באותו
שבוע. גם הם צריכים לנוח מדי פעם, שלא יישחקו, המסכנים, הם
עובדים רק 25 שנה.