יושב בפינה של המקלחת והמים זורמים. יוצאים אדים מהמקלחת, אבל
למה כל כך קר לי?
המים זורמים וכך גם הדמעות. מי צריך בכלל אהבה? זה סתם רגש
מזויף שהאדם המציא...
כל פעולה קטנה נראתה כאילו היא נמשכת שעות. לקום... להרים את
היד... לכבות את המים...
הפנים חיוורות והגב שמוט.
הגיע הזמן לישון... אולי החלומות יהיו יותר טובים מהמציאות
הכואבת...
עיניו נעצמות לאט, ואורי עדיין שוכב במקלחת. הנוזל האדמדם
והסמיך התערבב בצורה מהפנטת עם המים שהתנקזו במקלחת...
אולי החלומות שלי יהיו יותר טובים...
בוקר. עיניים נפתחות. אורי שכב על הספה ולידו עדיין ישנה גילי.
היה זה יום שבת חמים עם אור שנשפך אל תוך הבית והאיר אותו
בצבעי צהוב וזהב. בריזה קרירה נשבה על פניו. קרני השמש הזהובות
ליטפו את פניה של גילי והרוח הקלה הזיזה את שערה השחור בעדינות
מידי פעם. היה זה אחד מימי השבת האלו שהכל שקט ונעים. אין את
הצרחות של הילדים שמשחקים בפארק ליד. אין מכוניות שעוברות
בשכונה. אפילו הציפורים ניסו לצייץ בשקט. הם ישנו ביחד על אותה
ספה, מחובקים ביחד. משב רוח שוב הזיז את שערה של גילי בעדינות
והיא פקחה את עיניה. ברגע שראתה את אורי היא נתנה לו את החיוך
המתוק שלה וליטפה את פניו. הם שתקו לזמן ממושך מבלי להוציא
מילה, עדיין מחובקים אחד עם השני על הספה בסלון. הם רק הביטו
אחד בשני...
זה מוזר שכשאתה מאוהב במישהו אז כל המשפטים הקיצ'ים, כל סרטי
הנעורים, כל האופרות סבון האלו שאנשים שונאים, נראים פתאום די
הגיוניים. יש הרבה אנשים שאומרים להם שהם חיים בפנטזיה או
חלום, אבל אנחנו לא חיים בעולם חלומות. החלומות שלנו הם חלק
מעולם המציאות. אנחנו שוכחים שכל החלומות שלנו מושפעים
מהמציאות שלנו. אנחנו חולמים על דברים עקב המציאות שבה אנחנו
קימיים.
איך פרצוף כל כך עדין יכול להוציא מילים כל כך כואבות? השפתיים
זזות וכבר אי אפשר לשמוע את המילים. הפרצוף של גילי מיטשטש
לאט, לאט...אולי בגלל הדמעות?
המונית עצרה ליד הבית של גילי, ואורי נכנס לתוך המונית. פנסי
הרחוב האירו את פנייה של גילי ושוב רוח קרירה הזיזה את שערה.
טיפה מנצנצת זחלה על הלחי של גילי. אז כנראה שגם לה כאב בסופו
של דבר... המונית החלה לנסוע וגילי הרימה את ידה בניסיון לנופף
לשלום, אך ללא הצלחה...
הוא הגיע הביתה בסביבות השעה 2, למרות שהוא הבטיח להורים שלו
שיחזור ב 12...הם חיכו לו בסלון. הם נראו מאד כעוסים והתחילו
לצעוק עליו על כך שחזר כל כך מאוחר. כבר לא היה לו כוח להקשיב
לסובב אותו. הוא כל כך כעס על ההורים שלו...לא היה מזיק להראות
קצת דאגה בקשר לעיניו הנפוחות והאדומות, או אולי לשאול למה
הפנים שלו כל כך חיוורות. אפילו לא שאלו אותו
למה הוא בכלל
איחר. היה נדמה לו שפשוט הם צועקים עליו כי הם מתוכנתים לעשות
את זה.
הוא נכנס למקלחת ונעל את הדלת. הם בטח עדיין צועקים עלי. הוא
לא היה יכול לסבול את זה יותר. הצעקות מהסלון עדין מהדהדות...
המילים של גילי חרוטות בזיכרון... ופתאום הוא נזכר בכל שאר
הבעיות שלו בחיים. הבוחן שהוא נכשל בו אתמול. הריב עם חבר שלו
שבוע שעבר. המפתח לבית שאיבד לפני יומיים. כל הבנות שזרקו
אותו. כל החברים שניצלו אותו. כל המבוגרים שלא מבינים אותו. כל
העולם הזה נגדו. עיניו נחו על סכין הגילוח של אבא שלו...
הוא ניסה לשכנע את עצמו שזה לא היה רק בגלל גילי... אבל זה לא
עזר... אבל מצד שני הוא לא היה צריך שום סיבה לעשות את זה, לאף
אחד לא יהיה אכפת בכל מקרה...
מעניין מה הייתי חולם הלילה אם הייתי הולך לישון...
הוא נכנס למקלחת החמה, אבל משום מה עדיין היה קר לו... עיניו
נעצמו לאט... הנוזל האדמדם והסמיך התערבב בצורה מהפנטת עם המים
שהתנקזו במקלחת...
אולי החלומות שלי יהיו יותר טובים מהמציאות הכואבת...
אולי...
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.