נמלים קטנות. נמלים קטנות קטנות. עד שלא רואים אותן בכלל. אבל
הן שם, מטיילות לי על כל הגוף. מעקצצות. מדגדגות, לא נותנות לי
לשכוח לרגע, לא נותנות לי להרדם. נכנס  למקלחת, סבון כבר לא
עוזר, משפשף, מקרצף, המים הרותחים לא עוזרים. לא מצליח להוריד
אותן ממני. דני אמר לי פעם שכשנשרפים צריך להתגלגל בחול. אולי
זה יעזור לי עכשיו. יוצא החוצה, לארגז החול שבגן ילדים שליד
הבית. מוריד את החולצה, ומתגלגל בחול הרטוב, ומתגלגל. אבל
לנמלים, לא ממש אכפת, נראה לי שהן אוהבות את זה, הן לא יורדות,
הן ממשיכות, הן מנסות לצאת, ושוב להכנס, מחשבות רעות, מחשבות
זרות,  מנסה להפסיק לחשוב עליהן, אולי הם יעלמו, מנסה שיפסיק
לכאוב, מנסה להפסיק לחשוב...

נמלים קטנות קטנות, מטיילות לי בתוך האף, בתוך האוזניים, על
הפנים, בתוך העיניים, בתוך המוח, צורחות יותר חזק ממני, נמלים
קטנות קטנות, מטיילות על האצבעות. מטיילות מתחת לציפורניים, על
האצבעות של הרגליים, מטפסות למעלה, ויורדות למטה, הולכות
וחוזרות, חוזרות והולכות, על המרפקים, על הכתפיים, בתוך הבטן,
בתוך הזין, על הגב - במקומות שאני לא מצליח להגיע אליהם. הן
הולכות וחוזרות, עולות ויורדות, אלפי נמלים, מיליוני נמלים,
מיליארדי נמלים, אינסוף נמלים, בשורות ארוכות ארוכות, נמלים
קטנות קטנות, אי אפשר לראות אותן אפילו, לא נותנות לי לחשוב על
שום דבר אחר, רק על נמלים, נמלים... נמלים... נמלים... נמלים.

ודוקטור יואב, הוא אומר שזה רק אצלי בתוך הראש. שאני רק חושב,
שזה בכאילו. אבל דוקטור יואב, הוא לא ממש רופא, הוא גם לא ממש
מבין, מדבר אליי במין שקט כזה, רוגע, במן עדינות מעצבנת, כאילו
אני איזה ילד מפגר. ושוב הוא יושב מולי רגוע, ומבקש ממני
להתסכל בראי, לשכנע אותי, להסביר לי שהן לא ממש קיימות, הוא
אומר שאין דבר כזה "נמלים קטנות קטנות עד שלא רואים אותן",
ושאני אתחיל להיות הגיוני, אבל הנמלים, הן ממשיכות, לא מפסיקות
לרגע, הן לא הגיוניות, לא ממש אכפת להם מדוקטור יואב ומכל מה
שהוא אומר. הן הולכות והולכות, וחוזרות וחוזרות, והולכות
ומעקצצות, וחוזרות ומדגדגות, בתוך האף, ובתוך האוזניים, והן
קיימות, הן רק רוצות להוכיח לו שהוא לא ממש מבין. ושוב מתקלח
במים רותחים, ומתגלגל בארגז החול שבגן של דינה, ואני מנסה
לשרוף אותן עם המצית של אמא, אבל זה לא ממש מפריע להן. ודוקטור
יואב,  הוא לא מבין. שוב הוא לא מבין. כל פעם הוא לא מבין.
ואני לא יודע מה כל כך קשה לו להבין. והוא רק אומר שוב ושוב:
"אם באמת תרצה, הן יעלמו, הנמלים האלו", ואני באמת רוצה, רוצה
בכל הכוח, זה הדבר היחיד שאני רוצה. אני רוצה שהן יעלמו.
הלוואי והן יעלמו. אני אומר. צורח. בוכה. אבל לנמלים לא ממש
אכפת כמה אני רוצה. הן ממשיכות ללכת, על כל הגוף, ממלאות לי את
המוח, משתלטות לי על המחשבות. ואני מצליח לחשוב רק על נמלים,
נמלים, נמלים.

ועוד מעט כבר שלושה חודשים שאני לא ממש נרדם, כי אני מפחד לא
לקום בבוקר בגללן. ואמא אומרת שהיא כבר משתגעת. אמא אומרת שהיא
כבר לא יכולה איתי יותר. וגם אני כבר כמעט ומשתגע. אבל הנמלים
לא מתעייפות, גם הן לא ישנות, הן לא אומרות, הן לא כמעט
משתגעות, הן רק הולכות והולכות, וחוזרות וחוזרות. ושפי אומרת
שאני כבר מאבד שפיות לגמרי. ושפי גם אומרת שלאט לאט אני מאבד
קשר עם המציאות. ושפי אומרת שכבר איבדתי שפיות לגמרי, והיא לא
מתקשרת כבר מיום שני. והיום כבר יום שישי. ושפי כבר לא באה
לבקר יותר. שפי אומרת שהיא לא רוצה לראות אותי ככה. גם שפי לא
אוהבת נמלים. ואני מרגיע ואומר "אל תדאגי מותק, אני אצליח לסלק
אותם".  ואני גם מפחד לגעת בה שלא יתחילו ללכת ולחזור גם עליה.
"אל תדאגי, כי אלו רק נמלים... נמלים".

נמלים קטנות קטנות, שלא מאבדות שפיות, שלא מאבדות קשר עם
המציאות, הן רק הולכות והולכות, חוזרות וחוזרות, ואני שוב
מתקלח במיים רותחים, עד שזה כואב, ומשפשף חזק חזק עם הספוג,
אבל הנמלים, ממשיכות לטייל. ממלאות לי את כל החדר, ממלאות את
הכל, מטיילות על השטיח, על המיטה, על החלונות, והם קטנות,
קטנות קטנות, עד שלא רואים אותן, ואבא אומר לאמא בשקט בסלון
שאני כבר דפוק לגמרי, והוא אומר שהוא בכלל לא יודע מה קרה לי.
וכבר שלוש וחצי, יום שישי, וכבר שלושה חודשים וקצת שאני לא
מצליח לישון, וכבר רוצה שכולן ילכו, כל הנמלים, וכבר, לא מצליח
לנשום, כי הן הולכות לי בתוך הגרון, בתוך האף. ובמוח אני שומע
רק קולות של נמלים, ומגרד בידיים, ברגליים, בבטן, וכל הגוף שלי
כבר מלא דם, והנמלים הולכות והולכות, וחוזרות... והן קטנות
קטנות, אף אחד לא מצליח לראות אותן,  ודוקטור יואב מסביר לאמא
שזה לא יכול להיות, ושכדאי לקחת אותי לרופא מיוחד, מישהו שמבין
קצת יותר ממנו. ושפי אומרת שכבר איבדתי קשר עם המציאות. והיא
גם לא באה יותר לבקר. שפי כבר לא באה לבקר. שפי כבר לא באה
לבקר.