כשדנדן תלה את עצמו על ידית הדלת של החדר שלו, אני הייתי שרועה
על הספה הישנה בקומת המסד, שהיא בעצם הקומה שלי, שקועה בשידור
החוזר של משחק הכדורסל של מכבי נגד יונייטד פנקוסט. למרות
שידעתי מראש את התוצאה (הכואבת), קיוויתי שבכל זאת יקרה איזה
נס ומשהו ישתנה. ליתר ביטחון החזקתי נורא חזק אצבעות וכמעט
קיבלתי נמק. אבל זה לא עזר. התוצאה נשארה כמו שהיא היתה צריכה
להיות. שום שד אלקטרוני לא נכנס פנימה וערך מחדש את הסיפור.
אהבתי כדורסל מאז שאני ילדה, מאז שאבא שלי, שהתגרש מאמא שלי
ועבר לחיפה ואחר כך מת, היה לוקח אותי לראות את המשחקים בהיכל
הספורט. זה היה עניין נורא פטריוטי בשבילי, וכבר מאז התחלתי עם
העניין הזה של להחזיק אצבעות נורא חזק ליותר מידי זמן, עד
שהאדום ביד כבר נשאר אצלי לתמיד. אז הייתי כל כולי על המגרש עם
לו סילבר שתמיד תהיתי עם אשתו באמת אוהבת אותו כי הוא כזה
מכוער, ומוטי ארואסטי שהיה זריז אבל קצת יורם, מיקי הכוכב
ואולסי פרי וכל אלה החדשים שישבו על הספסל והרגישו את עצמם
נורא רע כי לא היתה להם אף טיפת זיעה על הפנים. ואני כל כך
רציתי, כל כך רציתי שננצח וכל אומות העולם יגידו איזה מדינה -
כמה קטנה, ככה גדולה. כמו שכשסאדאת בא לארץ , באמת האמנתי שאם
אני אצייר לו ציורים יפים ומלאי כוונה ובאמת באמת ארצה שלום,
אז הוא יבוא, כמו שפעם אני ודנדן היינו בשדה תעופה, בדרך לארץ
מארה"ב ורבנו כרגיל ואז אשה אחת באה אלינו והסתכלה עלינו כולה
נרגשת ואנחנו לא הבנו מה הסיפור שלה אז היא אמרה: אני לא
מאמינה - ילדים מישראל ממש רבים בעברית! ממש רבים בעברית!
וצבטה לנו בלחי ואני נורא התרגשתי מזה והרגשתי ממש חלוצה
והמשכתי לקלל את דנדן ביתר מרץ, משתדלת לגוון באוצר המילים.
כשהמשחק נגמר החזרתי לטלוויזיה והתחלתי לזפזפ. "ערב חדש" היה
בעיצומו. בהיתי בטלוויזיה בשעמום גדול. לאה רבין נתנה עוד
ריאיון מיותר לגאולה אבן וגאולה אבן כהרגלה כל הזמן קטעה אותה,
זה מה שמראיינים עושים כנראה כדי לא להירדם מעצמם, אבל לקראת
סוף הריאיון קרה משהו די מדהים. צבטתי את עצמי כדי לאשר שאני
לא מפנטזת את זה: גאולה בדיוק התחילה להגיד שנגמר הזמן וצריך
לסיים כשלאה אמרה לה פתאום בציניות קלה אך מתחשבת: "תגידי, מי
הספר שלך? כי יש לי אחד מצוין להמליץ לך". גאולה הסתכלה עליה,
מנסה לא לאבד את הראש ואמרה לה בקרירות ש"היא מסתדרת מצוין עם
הספר שלה אבל תודה בכל אופן". ואז התחיל אות הסיום של התכנית.
הרגשתי מצוין, איזה מזל יש לי תמיד ליפול על הקטעים הגדולים
האלה, שבשבילם יש טלוויזיה!
חשבתי לעצמי מה אני יעשה עכשיו. לא עבדתי הערב והייתי צריכה
לחשוב על משהו למלא את הזמן. החלטתי להראות את הפרצוף שלי קצת
למעלה אבל אז נזכרתי שאין אף אחד: אמא באחת מפגישות הריצה שלה
לראשות המועצה (היא משועממת עוד אפילו יותר ממני) ודנדן המתוק
כבר לא יצא שבועיים. נזכרתי בעוגיות הנפלאות שאפיתי בבוקר
וחשבתי שאלך לזלול לי כמה ואני אביא מחר לארז לעבודה. אבל ישר
חשבתי שהוא ייתן לי איזה חיוך לחוץ ומנומס וימשיך הלאה. דנדן
כל הזמן אומר שזה לא יכול להיות שאני כל הזמן לבד (כאילו שהוא
לא) ושאני צריכה לתפוס לי מישהו. אז שאלתי אותו אם יש לו מישהו
בשבילי. הוא אמר שהמג"ד שלו נורא חמוד ושהחברה שלו נורא
נודניקית אז שיש לי סיכוי. אמרתי לו שאני לא מתקרבת לאנשי צבא
ושישכח מזה אבל בכל זאת התחלתי לפנטז על עופר הזה: ראיתי
בדמיוני את הידיים הגדולות שלו, את המדים המשופשפים (כאלה
שתמיד אהבתי כי הייתי בחיל האוויר היורמי). ואז פשוט דמיינתי
לי אותו כמו דנדן: מתוק, תמים אבל חכם, אחד כזה שלא מתאמץ
להרשים כי הוא לא יודע ממש מה זה. בנקודה הזאת הייתי חייבת
להפסיק את עצמי: די תפסיקי, תפסיקי, בין כה לא ייצא מזה שום
דבר, כי הוא יתחתן עם הנודניקית שלו ויהיו להם שלושה ילדים
ואחרי זה הוא יגלה איזה חיים מיותרים הוא חי כל החיים האלה
ויעזוב את הבית. (ואז חשבתי מחשבה נחמדה ומעודדת שלי לפחות  זה
אף פעם לא יקרה כי אני בטח יהיה לבד כל החיים). אבל אז, הוא לא
ילך עם המזכירה שלו כמו שאבא שלי עשה. הוא ייסע לו לניו זילנד
ויישב על איזה צוק וידוג דגים וחבר שלו יחפש אותו בכל העולם
בשביל להזמין אותו לפתוח אתו את הסטארט אפ הזה, אבל הוא לא
יסכים. איזה שטויות אני חושבת. ומה בכלל אני נדבקת לעולם של
דנדן כל הזמן. מכירה תמיד את החברים שלו ואת הסיפורים שלו. זה
כבר אובססיה. אני גדולה ממנו בחמש שנים. גט אה לייף. ואם כבר
אז שיתחילו לפחות עם כמה עוגיות. אז עליתי לי במדרגות האלה
שפעם נפלתי מהן נורא ויש לי צלקת גדולה על הלחי שתעיד על זה,
ושמתי מים. בחרתי לי את הספל הגבוה שדנדן קנה לי ליומולדת. אבל
אז צלצל הטלפון. קיוויתי שזה יהיה עופר המג"ד אבל זאת היתה רק
אמא שלי, מספרת שהיא תגיע מאוחר כי יש לה כנס של "נשים
מנהיגות" בויצ"ו ושואלת אותי אם אני רוצה לבוא (מדהים איך שהיא
לא מתייאשת). היא חזרה על הנאום שנשים הן העתיד ואם אני רוצה
איזשהו עתיד בשביל עצמי אני צריכה להתחיל לתרום לקהילה, שזה
ייתן לי המון. ידעתי שרק אם אני אגיד לה שיש לי סוף כל סוף
דייט הערב היא תעזוב אותי. אבל באותה שנייה ידעתי שהיא תרצה גם
לדעת עליו הכל, אז הכנתי לי את דמותו של "עופר" על כל צרה שלא
תבוא. המים רתחו וקמתי למזוג לי קפה ושתי עוגיות, כשפתאום
ראיתי את הצ'ימידן של דנדן זרוק ליד הספה בסלון המעוצב של אמא.
סגרתי לה את הטלפון בתירוץ של שיחה ממתינה והתקרבתי אל התיק
המלא והמלוכלך. איזה מניאק. אני יושבת ומפנטזת עליו כל הבוקר
בגעגועים סנטימנטליים והוא בכלל נרדם לו חצי מטר מעליי.
התקרבתי אל הדלת שלו. היא היתה סגורה. פתאום הוא מחליט להיות
נער מתבגר, סוגר דלתות, תכף יחזור לשמוע ACDC ולד זפלין.
ניסיתי לפתוח את הדלת אבל היא היתה נעולה. דפקתי כמה פעמים
חזק. שום דבר. התחלתי לחשוב על כל מיני אפשרויות: שהוא מזיין
שם איזה חיילת חמודה שעזרה לו למצוא מדים מתאימים ומחמיאים
יותר באפסנאות. זה היה נורא איך שבפעם הראשונה שהוא יצא, הוא
בא עם המדים הענקיים האלה.  אז אמרתי, בסדר, אבל למה לנעול?
מה, אנחנו משפחה, לא? מי תפרגן לו יותר ממני ואפילו תבקש כמה
טיפים כי כבר המון זמן היא לא עשתה את זה? מה יש, יורדים אליי
למטה, מחליפים כמה נשיקות וסיפורי טירונים, מקבלים ממני הכוונה
לקופסת העוגיות שלי וממשיכים הלאה. מה קרה... אבל לפני שהספקתי
להיכנס לדיכאון על החיים המשמימים שלי בגיל הכי יפה הזה - 23,
שמעתי פתאום שאני לא שומעת אותם מעבר לדלת, לא שומעת כלום.
צרחתי עוד פעם דנדן ואז התכופפתי להציץ בחור של המנעול. המפתח
שהיה תקוע שם הסתיר הכל, אז לקחתי מברג וניסיתי להפיל אותו
החוצה. דחפתי ודחפתי וזה התקדם די יפה. שלוש שניות אחר כך
שמעתי חבטה גדולה ברצפה. אחר כך התעלפתי. ואחר כך מתי.