מכתב לך, כוכב בשמי החיים שלי

באתי
עליתי
בדקתי
קראתי
הפנמתי
בכיתי
הבנתי

באתי רק כדי לראות אם משהו השתנה
עליתי על האי מייל שלי
בדקתי ולפתע ראיתי יצירה חדשה של דקל טרפז,חברי הטוב
קראתי כי הרגשתי צורך לקרוא
הפנמתי כי זה היה עליי, ועלייך
בכיתי כי לא ידעתי מה עוד לעשות עם עצמי
הבנתי שלא נותר לנו עוד מה לעשות או לבקש

באותו יום החלטתי להיות אמיצה ולהראות לך שאני אוהבת אותך.
כן, סוף סוף לתת לכנפיים שלי לעוף ולאומץ שלי לפרוץ החוצה.
הלכנו לסרט אני והבנות, לקחתי את המכתב בשבילך, את האומץ שלי,
ואת הכנפיים על הגב.
כל הסרט הייתי עצבנית ומתוחה, נלחמת עם האומץ שלי, שומרת על
הכנפיים שלי מלנפנף.
תכננתי לי הכל בראש.
אני אבוא, אתן לך את המכתב, אלך הביתה, ואקווה שתבוא.
ואם היית בא, הייתי יורדת למטה, אומרת לך לשתוק, ושאם לא באת
כדי לנשק אותי, אני עולה חזרה למעלה.
הכל היה מתוכנן...

אבל מה לעשות...יש דברים בחיים שהם לא צפויים, וכמה שתתכננן
אותם, הם יצאו אחרת.
יצאנו מהסרט. אני, הכנפיים שלי שפרפרו בלי הפסקה, האומץ שלי עם
חיוך ממזרי והחברות שלי.
התכנון לא יצא כמו שחשבתי, כי ליווית אותי הביתה.
עצרנו לרגע בגן השעשועים, רגע שנמשך כמו הרבה רגעים.
התיישבנו שנינו על הספסל, אבל ידעתי שאתה צריך את הזמן שלך,
ולכן הלכתי לי לנדנדה, שהייתה שם כי היא הייתה צריכה להיות
שם.
עם הגב אליך, והרוח בשערי, אני מנסה לחשוב מה אתה חושב.
תנשק אותי, לא תנשק אותי, זאת השאלה.
אם תנשק אותי, יתחיל משהו חדש, ואיך נסתדר עם המשהו החדש הזה?
ואם לא, זה נגמר. כי לצערי אני צריכה שדברים יזוזו.
עוברות דקות ארוכות, ואתה לא בא.
קצת קשה לי להתנדנד עם הכנפיים שלי, ועם האומץ הנורא שצוחק לו
בצד.
והנה אני מסתובבת...

"סיימת לקרוא?" אני שואלת אותך, עם חיוך שמנסה להסתיר את
הרעידה שלי.
"כן" אתה אומר לי, ואני יורדת מהנדנדה בזהירות כדי שלא יכנס לי
חול בנעליים.
"נלך?" שאלת אותי, והתחלנו ללכת.
הכנפיים שלי קצת צנחו ואיבדו מזוהרן.
האומץ שלי נעלם כליל כי יש לו בעיה להישאר כשהאכזבה משתלטת.
אני היא זאת שהפסידה.


לא הבנתי מה עשיתי לא נכון.
הפחדתי אותך, הצחקתי אותך, גרמתי לך להרגיש רע?
אמנם נכון שלקחתי יוזמה,שוב, אבל הכרת את זה כבר. היית אמור
להתמודד עם זה אחרת.לגמרי אחרת.

אז אנחנו יושבים למטה, ואני מקווה שעוד יש הזדמנות, שיש עוד
סיכוי, אבל נראה שאיבדנו משהו בדרך.
אני, אתה, שנינו, או אף אחד מאתנו.
אני עולה הביתה והולכת ליומן שלי.
מקום המפלט הכי נוח והכי מנחם באיזו שהיא מידה.
את הכנפיים הנבולות אני מניחה בצד, ונשכבת על המיטה במטרה
לרשום.
אבל אני לא יודעת מה לרשום.
מה להגיד שעוד לא אמרתי, מה לרשום שעוד לא רשמתי, מה לחשוב
שעוד לא חשבתי.

לא חשבתי שחמש שניות היו משנות את העלילה.
אף פעם לא חשבתי שחמש שניות ישנו לגמרי קשר מדהים שהיה לי עם
מישהו.
אף פעם לא חשבתי שחמש שניות יכולות לשנות משהו.
אבל נראה שטעיתי.
כי חמש השניות ההן לפי דעתך הרסו משהו שעמד להיעשות כל-כך
יפה.

אכן הקלפים נפלו אל השולחן, סוף סוף נפלו, והסבירו לך הכל,
הסבירו לי.
וכשאחד מרים ידיים, לא תמיד נופלים כ"כ מהר, כי כשאכפת,
מחזיקים ונאחזים בכל דבר קטן בדרך, שאולי יוכל לעזור לך כדי
להחזיר את המצב לקדמותו.
מסתבר שהיה קשה לנו להיאחז, ומישהו נכנע קודם.
ואני לא מצטערת על שום דבר שקרה, כי אני יודעת שזה מה שהיה
צריך לקרות.
השאלה האם זה היה אמור להסתיים כך?
לעולם לא נדע.
ושנינו, עמוק בתוכנו, תמיד נתהה אם עשינו את הדבר הנכון.

אבל האמת? אני לא חושבת שחמש שניות קטנות שינו את הכל.
כי חמש שניות הן משהו שאמנם אי אפשר להחזירו, אבל אפשר לשקמו.
ואם היית מנסה  אתה יודע שזה היה קורה, אבל נראה לא היה בך כוח
יותר.
זמן לא ניתן להחזרה, אבל הוא ניתן לשיפוץ.

השירים שלנו מתנגנים ברקע ואני חושבת עלייך.
ייקח זמן עד שאני אבין שאיבדנו את זה.
כי זה מפליא אותי.
לא כי אני יותר יפה מניקול קידמן, לא כי אתה מאוהב בי לנצח, רק
כי היה משהו, משהו קסום, והוא נעלם.
וזה פלא כי זה קורה לשני אנשים שידעו מה הם רוצים... ואיבדו את
זה.

זאת שלא יודעת מה קורה כאן, לא יותר יפה מניקול קידמן, זאת
שתמיד תישאר בליבה, תמרי שלך.