אני מוטרדת ממך,
אני לא מודעת אם זה מתוך דאגה לידיד, או דאגה אחרת.
אני רק יודעת שחבל שהמצב הוא כזה ואיננו אחרת.
אני מודעת לכך שמשיכה תמיד הייתה, ותמיד תהיה.
אבל כל זה כלל לא משנה,
כי אתה הוא הפעם ששונה.
אתה זה שהתאהבת, וגם אותך זרקו בטענת שווא: "אני לא אוהבת אותך
יותר" ,
גם לי אמרו את זה, גם אני חשבתי שלא יהיו לי חיים אחריו, אבל
עובדה. אני פה. בלעדיו.
בסוף שנינו נישארנו לבד.
אני יודעת שאתה חושב על עתיד רחוק יותר, ואני צעירה, ולכן יש
הבדל.
אבל בגלל זה לפחד מכל המין הנשי?
נפגעת. לבסוף כולנו נפגעים מאהבה, ואולי זה מה שעושה את כולנו
דומים, התחושה שאף אחד לא יכול להסביר או להבין.
אף אחד אף פעם לא מבין מה הולך לך בלב, כמו שאמרת.
אתה מבין רק כשאתה ניפגע בעצמך, שאתה מקבל את המכה- וקולט, על
הביזבוז, על הזילזול, על ההשקעה המיותרת... הכל אותו הדבר, רק
בהפרש של שנים.
חתונה בטוח לא הייתה יוצאת מזה . שנינו יודעים את זה.
אבל מה שכן,
אני לא ארשה לך להשתמש בי. אומנם לצידך אני יכולה להיות עד אין
סוף, ולתמוך, אבל אל תשכח, שאולי אני הבחורה היחידה שעליה אתה
יכול לסמוך,
אבל עדיין ההפרש הזה,
הוא זה שיפריע תמיד.
לא המרחק - אלא העיקרון,
שאתה רוצה לראות רעיה עתידית לווא דווקא בטווח עתידי,
ואני מעוניינת במישהו שיאהב לווא דווקא לעולם, מי כמוך יודע
שהוא לא צריך להיות מושלם, אבל מה הוא בטוח לא,
הוא לא אתה.