נצא בחורותיי, נצא ונשבה.
        נשאף
הבנזין
        נתענג
על אומלט,
        כמעט בתרועת רינה
נדברה
        רוכנות אלגנטית
מעל הבאגט,
נאכל גם עוגות - כה אמרה מרי אנטואנט.

עניינים ברומו של עולם יתרוצצו בינותינו
כמו בסדרה חינוכית על "בינו לבינה"
ובין צחוק משתובב
לישיבת רגל על רגל
תחפוץ להשתחל לה גניחה מגונה

אך לא,
בל נגזים, חברותיי לארוחה -
לא ניגרר למצולות מבוכה,
כי בכל רגע
יתכן -
יעבור לידינו בחור זכר,
מי ייתן!

זכרי זאת
אחותי, מתוקה, חמודה,
שכן לבדך -
לעולם תיוותרי חרדה.
אנא, שבי זקוף ודווחי הפרטים,
על קורותייך (והעדר קורותייך) עם ההוא, המקסים.

אבינו שבשמיים!
הוא לא התקשר?
(זה אובדן!
בן זונה קטן!)
לא נורא,
יהיה אחר.
האמיני, מכל הלב:
אין סיבה להתעכב,
על זה שכך, בחיים אוטונומיים ממש מתרברב.

בהליכתך במסדרונות החברה, הקישי עקבייך בקרקע
כמנגינה פסטורלית המתנגנת תמיד
וכך, חביבתי, אנו חותמות לך,
חזותך, מהותך, לכולם את האון תעמיד.
את הלא, שמעת לבטח,
על סרטים, קלאסיקה ושאר מופת
מהם הגענו לתובנה, ובבטחה אומרות לך -
נחיה, נמות, ובטווח נלד.

והרי בעצמך הקראת לנו מספרים:
"אפילו נערה זקוקה לכל כך הרבה דברים,
וצריך
לדעת
להסתדר".

(ארבע השורות האחרונות לקוחות מתוך "טרופיזמים" / נאטאלי
סארוט)