האוויר לא נעצר, מעט איטי יותר. מתקשה למצוא את הנשימות שלי
שונות פתאום.
הנוף שבי משתנה, נהיה בהיר ושקט.
לא כועסת.
פותחת את החלון ומרגישה שסוף סוף באמת נושמת ולוקחת אליי חלקים
שתמיד היו ולא הסתכלתי.
אוהבת, שמיים וחושך שמצילים עליי בלי לדעת שהם בדיוק מה
שצריכה,
חיוך נפרש, מתפתלת מעונג ומנגינה משלי מתנגנת כ"כ צלולה ונכונה
עכשיו.
אולי אתה עדיין - אבל לא קוראת לך יותר. הקול שלך חזק לי מדי,
הפנים שלך נוקבות ולא רוצה להבין את החיוכים שלך עכשיו. תודה
שלא אהבת כשרציתי, היית מתיז יותר מדי צבע שלא היה יורד הרבה
זמן, בטח היית מוצא זמן להשקיט פעימות לב שלוות ומכוונות רק
אליך בלי ציפייה לדבר.
בטח היית אוהב את מה שנעלם מעיניי ולא שייך לי.

בטח שלא אושר של ילדים, ברור שלא אהבה של גבר לאישה יפה.
תודה זמן, שבאת והוכחת את שאומרים.
תודה שאתה, אדון, מתרחק ורואה דברים אחרת ממני.
אני צוחקת, יודע? ואתה לא מצוייר בראש שלי, רק צלילם של היום
שאספתי לבד, מותשת ממלחמות איתך בלי שתדע.
אוספת עצמי לחוזק שחייב להיות קרוב ומגיע למרות שכמעט הפסקתי
להאמין.

ועדיין אתה יפה, אבל אף פעם לא שלי כי עמום מדי, מלא בסתירות
שכבר לא יכולה להתעלם ואור רק מזווית אחת.

חושבת ועוזבת בלי מאמץ, עוטפת ומפילה אותך.
יודעת שתסכים אם תדע.
פחד בתולי שלא יגיע כמוך וקצת שמחה על זה, רוצה שתישאר כמו
שהצלחתי לראות אותך, עם הגומות שלא יכולות לומר דבר מלבד טוב
ורגש. אבל רק אחרי שאתפוס מרחק בטוח, צריכה שהאוויר יספיק לי
לזמן לא מוגבל בלי המגע שלך.