" אני יכול לעשות את זה, הפעם אני אתפוס את עצמי ואשתנה, אני
רק צריך להיות מרוכז, הכול נמצא בפנים, רק צריך להוציא את זה
בזמן, במקום  ובמינון הנכונים".

עוד סרט נגמר, וכמו שאני יוצא מהסרטים האלו תמיד בהרגשת
מוטיבציה לשינוי עצמי, כך גם הפעם. קשה להגדיר את התהליך, אבל
באיזשהו שלב של ההזדהות עם הגיבור הרומנטי, הגברי, השנון ו/או
המצחיק. אני עובר למצב של הזדהות מזוככת ומלאה. ולמעשה חושב
כמו שהגיבור היה חושב, אילו רק היה אמיתי, כלומר לא באמת
הגיבור. כמוני.

רק באותו ערב נפגשתי עם מאיה. עוד בחורה שהכירו לי. הבחורות
האלו שמכירים לי נחלקות לשני סוגים , עם רוב ברור לבחורות שאף
אחד לא מסובב אחריהן את הראש ברחוב, לא שאני מודה שאני זקוק
לאחת כזו , אבל זה תמיד נחמד להסתכל במראה ולראות אחת מהן.

  יצאנו לבית קפה כי זה מה שעושים בפגישה ראשונה. אף אחד לא
רוצה באמת ללכת למקום שאינו ניטראלי מחשש לנפילה. עוד בבית מול
המראה עשיתי חזרה על כל הפרצופים, העוויות והמשפטים החכמים
שאני עתיד לא להגיד בפגישה. היא הייתה נחמדה, אבל מהסוג הנפוץ
של נשים בפגישות עוורות. השיחה קלחה. בסמול טוק אני אלוף עוד
מהסרט הקודם שראיתי. הגיבור שם היה מסכן אמיתי, לא מבין את
האנשים סביבו, ולא אומר את הדברים הנכונים , בזמן, במקום
ובמינון הנכונים. אך עם הזמן, העלילה והבחורה הנכונה הוא הפך
לאליל אנושי מושלם.
כך גם אני הייתי אותו הערב, רק שלא הצלחתי לפרוץ את התסריט
שעטף אותי, וגם השחקנית שלוהקה לתפקיד הראשי הייתה שונה מזו
שאני דימיתי לעצמי. כשהחזרתי אותה הביתה ידעתי מה אני צריך
לעשות.

הלכתי לעוד סרט.