אני עומדת בהקשב.
צורת v עם הרגליים, הידיים בצורת יהלום מאחורי הגב מעל קו
החגורה.
גבי ישר, המבט דרוך לפקודה.
גרוני צועק פקודות בקול רם וברור.
אך בפנים... שם אני יושבת מותשת וגם קצת מעופפת.

חמש שניות לקבלת הסמל
חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת
לקבלת הסמל מחלקה אחת תמתח להקשב
שתיים, שלוש
הקשב!
שתיים, שלוש
הקשב!

מכוונת, מסתכלת מבעד ל"חורית הפרפרית" (ככה קוראים לזה?) דרך
הכוונת הקידמית.
מצב שכיבה.
חמש נקודות אחיזה, ואני תוהה אם הייתי צריכה להקשיב יותר טוב
בשיעורי נשק.
רובה דרוך.
יריה.
הפסקה.
עוד עשר "סחיטות" על ההדק, ונשמתי קצובה עולה ויורדת כמעט בלי
חשש.
מטרה.

"לעליית מפקדי הכיתות, המסדר יעבור לדום, ע-מוד דום!"
רגל שמאל בתזוזה קלה, וידיים מאחורי הגב.
"המסדר יעבור לנוח, ע-מוד נוח!"
שוב.
"לעליית הסמל, המסדר יעבור לדום, ע-מוד דום!"
"המסדר יעבור לנוח, ע-מוד נוח!"
וכך זה נמשך... ובשלב מסויים, מתנתקת ופשוט זזה לפי השאר.
תוהה את מי זה לא מעצבן?!

טקס.
שמי מוקרא.
מקבלת תעודת הצטיינות.
גאווה.
חיילת אמיתית במדים, כומתה, כותפות וכו'... חיילת אמיתית?!

ובסופו של יום (או ליתר דיוק השבוע), בעצם מה אני?
תלמידה... חיילת... בחורה... אדם...