אני תלותית. וזה כואב לי.
כל כך מפחדת להישאר לבד, וזה מפחיד אותי.
מאיימת עליי המחשבה של הבדידות,
הבאר נפתחת מתחתיי, מחכה שאמעד, לעולם התמימות.
ואני עוד מחזיקה מעמד, אוגרת אומץ מכוחותיי האחרונים.
ואני חלשה מידי כדי להיות חזקה,
ואני נודדת בין כאב לשמחה.
לבד לבד... בחדר החשוך,
כואב כואב... בתוך הלב- השבור.
רוצה כל כך ולא יכולה לגעת באור,
והפצע הפתוח הסדוק מאיים לגדול
ועובר עוד יום ללא מילוי היעוד,
ועברת עוד שעה מבלי לדעת אם אשוב,
אם אשוב מהריקבון שעוטף אותי,
שהוכנס אלי ללא הסכמה , מהדיכאון התמידי,
מהשמחה  החולפת, ומהאושר הלא נודע.
והגיע הזמן לצרחה האחרונה,
לא עוד זעקות שווא
לא עוד תלות, לא לסבול משקר וכזב,
ולא לחיות כל יום בעולם שלא נותן דבר.
לדעת שמילאתי את הייעוד בהצלחה,
אפילו שאינני יודעת מהו,
אני יודעת שזה נעשה.
כי ני מרגישה שהגיע הזמן ללכת,
שעשיתי ככל יכולתי,
ואהבתי, ושנאתי, ורציתי, והשגתי,
והתאכזבתי, וקינאתי, ויכולתי, וויתרתי.
ובכיתי.
הרבה.
יותר מכל דבר אחר.
אולי היעוד שלי היה להראות לעולם כי הבכי אינו פתרון לברוח
מהצרות,
ומי שמגיע למצב כזה, ייצא בדיוק כמוני.
והנה ההזהרה האחרונה, לכם אנשים, שחשים כמוני.
אל תבכו. תפעלו.
לכו לפי הרגש, לפי הלב.
גם אם תתאכזבו.
תאמינו לי- לא שווה לבכות.
בעיקר שלא בוכים גם בגללכם.