שכבתי אתו.
אתמול.
בלילה.
אחרי שחזרנו משוהם.
הצעתי לו להצטרף
רק כי ידעתי שאחר כך
נשכב.
אמרתי שאני עייפה
וצריכה שמישהו יהיה איתי בנסיעה.
המרחק בין תל-אביב ושוהם
כמו המרחק בין מה שאני אומרת
למה שאני מרגישה.
מילים נוסעות על כביש מספר אחד
מפזרות ריח מתקתק בחלל הרכב
שמישהו יפתח חלון.
לא אני.
הוא ביקש שאסגור את המזגן.
כלומר קר לו.
כלומר צריך להיזהר.
אם אפתח חלון אולי ילך.

בדירה שלו גם היה ריח מתקתק.
מתוק.
כבד מידי בשבילי.
"ריח טוב", אמרתי, מרחיקה מילים ממני.
מנסה להיות חושנית על המיטה שלו,
"שיפתח כבר חלון, מחניק".
שולחת מבטים מצועפים.
למה כל הטרחה הזו?
אפילו לעצמי אני נראית
פתטית.
כשאוריד את התחתונים הוא יסלח לי
על הכל.

אוספת תחתונים
מכנסים
גופיה
("למה את לובשת גופיה שחצי פיטמה שלך בחוץ
רק בשביל לנסוע להביא את הציורים שלך לשוהם?",
"אמרתי לך, אולי נשב אחר-כך איפשהו".
רחוקות המילים שלי.)
חזייה
בין המיטה לקיר
איך הם נראו השדיים שלי כשחילצתי אותם ממנה, גוהרת מעליו,
מכניסה בטן, מפשקת שפתיים, מקללת את מנורת הפלורסנט?

"את יכולה להישאר",
מנומנם,
"אם את רוצה".
"בטח רוצה, עם הזמנה כזו חמה".
"ובכלל, מה אתה רוצה?
כמה רחוק אתה?"
(יורדת במדרגות הבנין שלו
מעקמת שטיחונים שיישר כשעלינו,
שיתייחס)

(03.10.2003)