אני משתגע ממנה. המכחול שלי נוגע בגופה על הבד ואני חש במכחול
אחר רועד ונרגש במקום אחר. המבט שלה נוגה ומרוחק, אני חש שהיא
מחפשת אהבה. אני חושב שאני מצליח להעביר לציור את מה שהיא
מקרינה. יש בה תום וחום והיא מרגשת כל כך. עכשיו ציירתי את
קימור הברך שלה, המסתירה חלק מערוותה. השדיים שלה גדולים
ונפולים מעט, אבל מדי פעם כשהיא מתמתחת כדי להתרענן הם מזדקפים
לפתע וגורמים ללב שלי לדפוק. מה קרה לי? בסך הכל דוגמנית
עירום, מה ההתרגשות הזו? זו לא פעם ראשונה. אבל זו, יש בה משהו
מיוחד. משהו מטמטם. היא כה שופעת. הכל שופע ממנה, הבריאות,
היופי, הגודל, הגודש, הניצוץ...


אוף, כיביתי את האש בתנור? המרק עמד שעתיים, הוא כבר צריך
להיות מוכן. אני מקווה שסרגיי כבר חזר מהעבודה כי אני לא יכולה
להחזיק את אמא כל כך הרבה שעות ביום עם לייב. רק אתמול נגמר לי
הווסת, ארבע ימים לא יכולתי לעבוד. ניקיתי טוב שלא יהיה ריח,
פעם כבר היתה לי תקלה עם זה. אבל נראה לי היום יבש. זה בסדר.
שמו פה תנורים, מצוין. בכלל אני מעדיפה את הסטודיה על המועדון
המגעיל הזה בדרום העיר, עם התזמורת ג'אז ועשן זה. גם היה לי קר
וגם החזיקו אותי המון זמן באותה תנוחה, ושילמו מעט. בסטודיה
הזה שקט, וגם נקי יותר. והתנורים מחממים. לא מפריעים לי לקרוא
בהפסקה. לקחתי תפוח, כל היום לא אכלתי. אין כסף. סרגיי מרוויח
שלושת אלפים בקושי עם העבודות שמירה האלה. כל פעם שולחים אותו
למקום אחר. רק שלא יקרה לו משהו באיזה פיגוע. מזל יש לי לפחות
את עבודה זאת, יכולה גם לשלם את לימודים. עוד שנתיים הכל יהיה
יותר טוב. אני כבר אהיה עם תואר בכלכלה, ונתחיל לחיות. גם
סרגיי אולי כבר ימצא עבודה. כאן לא צריכים מהנדסי גשרים. אין
פה גשרים.


אוהה, אני נמס... האופן בו מותניה נוגעות לא נוגעות בבד האדום,
כמו גשר מלכותי, הרישול בה מונחות זרועותיה לצידי גופה העגלגל.
הירך הבשרנית, כפות הרגליים המעוצבות. אפילו הבטן מצליחה לטלטל
אותי. הבטן! ממתי אני מתלהב מבטן עגלגלה? אחרי כל המגזינים
ואתרי האינטרנט הגדושים בתמונות של בחורות סקסיות פי אלף ממנה,
עם בטן שטוחה משלה ושדיים זקופים משלה וישבן אגסי ומעוצב פי
כמה משלה. ובכל זאת היא מהממת אותי. מדי פעם היא מסתכלת עלי,
ככה גונבת מבט. מעניין אם משכתי את תשומת ליבה. שתיתן סימן.



כבר ירדת ארבע קילו, סימן שתפוחים עוזרים. איך אנשים פה
מציירים ברצינות, יש הרבה זמן פנוי, בטח כולם עשירים. הייתי
רוצה להיות במקום שלהם, לצייר בשביל כיף. אבל אמת, זה לא
מעניין אותי כלל. גם אף פעם לא מסתכלת ציורים. לוקחת הכסף
והולכת. הערב, יש פה אחד קצת מעצבן אותי, מסתכל עלי כמו פרה.
אני קצת מזיעה, מקווה אין ריח. הם מאד רגישים לריח, ציירים.
פעם אחד כבר העירו לי. בסטודיה משלמים יותר טוב. גם מנהלת
נחמדה, מצלצלת כל פעם שואלת אם יכולה, אם יש זמן פנוי. האמת יש
זמן פנוי. פעם היה יותר עבודה, עכשיו אנשים לא באים לצייר.
יומן ריק. מתה לגרד טוסיק אבל הם שונאים אני זזה. אין ברירה.
הופ. לא אמרו כלום. הם בסדר. ציירים בסטודיה. בחורות נחמדות,
גבוהות דווקא. גם בחורים לא רע. מזכירים לי את חברים באודסה.
אני מתגעגעת הרבה. עכשיו אני לבקשת הפסקה, להוציא תפוח ירוק
גדול. גם רעבה וגם חייבת לבדוק הכל בית בסדר.


הפסקה. היא מתכסה בסדין גדול, שולפת תפוח ירוק וספרון לועזי
מתיקה השחור ושוקעת בקריאה. כשהיא מכוסה היא עוד יותר מושכת.
הסתכלתי בה כשנכנסה לסטודיו. לבושה או ערומה, היא נפלאה. אין
לה כל עכבות. נכנסת, מפלסת דרכה בין כל כני הציור, ניגשת
לפינה, מתפשטת במתינות, פונה אל הבמה המכוסה ומשתרעת לה. כך
סתם ותו לא. טבעיות מוחלטת וישירה. במה איפא היא שונה מכל
המודליות שהיו לפניה? אין לי תשובות. רק רגשות. ודחפים. אני
רוצה להתיישב על הבמה לצידה, ללטף את שערה, ללחוש באזנה שאלות
שונות: על אהבותיה, העדפותיה, רצונותיה, תקוותיה, משאלותיה.
אבל היא שקועה בספרה הקטן. עוד מעט קט תסתיים ההפסקה, היא תשיל
את הסדין ותחזור לתנוחה. המכחול בידי. אני מתאפק. בקושי רב אני
מרסן דחף עצום לטבול את הזין שלי באדום ולהוסיף לה גוון
בשפתיים.


שפתיים אדומות מתקרבות אלי - מתקרבות עוד ועוד, הן מתפשקות
באיטיות, הנה השיניים הלבנות הצילו - קראפ קראפ , אני מת
מתענוג. היא נוגסת בי ללא רחמים. מיצי ניגרים על הסנטר שלה,
הופ הנה טיפה ניגרה על האותיות השחורות. היא מנגבת אותנו בגב
כף היד בתנועה קטנה. מוציאה את קצה הלשון הוורדרדה שלה ומלקקת
אותי בדיוק בשקע, שם אני מטפטף. אחרי כן לוקחת ממני עוד ביס
קולני. זה בגלל שאני חזק כל כך. טרי. עסיסי. מתוק. חמצמץ.
עיניה שקועות בספרון. אני מנסה לראות מה כתוב שם, אבל ראייתי
מתערפלת. מרגע לרגע אני מצטמק. היא אוהבת אותי כל כך. אוחזת בי
בחוזקה. מלאת תשוקה. והנה אני כולי שלה, בתוכה. משביע את
רעבונה מבפנים. נטמע בה. מתמזג. מעניק לה כוחות מחודשים, מעביר
אנרגיה לכל תא ותא בגופה. טוב למות עבור מטרה נעלה. אנחנו אחד
עכשיו.


מחר יש עבודה להגיש, זה יקח לי את כל לילה. וארוחה למחר בערב,
עוד לא התחלתי להכין. ובאים ולאד ואנסטסיה עם הילדים. לקטנה יש
יום הולדת. אין כסף למתנה, אבל הם מבינים. אני שפוכה מתה. רוצה
כבר לחזור הביתה. חלק אחרון הכי קשה לי. נגמר גם תפוח. חבל.
היה מצויין. פירות בארץ טובים. אולי אני אבקש מדריכה שלהם
שתביא לי קפה. לא נעים איך צוואר נשמט אחורה. עפעפיים שלי
כבדים. רק מקווה סרגיי לא יבקש סקס היום. למרות בשבוע שעבר כבר
נמנמתי תוך כדי והוא לא הרגיש. לישון. לישון. הנה אני אבקש קפה
עכשיו. בטח יביאו לי בוץ מגעיל בכוס קלקר. אין דבר יחזיק אותי
לפחות עד הסוף. יש זבוב על כף רגל. או הנה קפה שלי מגיע עם
בחור, תודה לאל. מה זה!! לזזל. מה עושה! עכשיו מישהו צריך
לנקות כאן את שלולית זאת. לא, מה פתאום, אני בסדר, לא קרה
כלום. קורה, כן.


איזה טמבל אני, לא יוצלח, הכל נופל לי. רק ראיתי ציצים מקרוב
והתחילו לרעוד לי הידיים. נראה לי שגרמתי לה לכוויה. על עור
החרסינה הבהיר. אוי אני גרוע כל כך. כבד כמו פיל. ואיך היא
הסתכלה עלי נדהמת, כאילו נפלתי מהירח. חשבתי שהיא שמה אלי לב
עוד קודם. מה יש בה, בא לי לזנק עליה. הקפה נזל על הירך שלה
לאט, שחור על לבן, אוה. לו רק יכולתי ללקק אותו ממנה, במעלה
הירך ובמורדה, על בטנה בסיבובים קטנים הולכים וגדלים, לפטמות
הכהות, המוקפות כתמים כהים ועגולים, ומשם הישר אל המשולש הכהה
שלה באמצע... אוף, לצבע הזה יש טעם של טרפנטין, מה זה פה
מסתכלים עלי האחרים, השתגעתי כנראה לגמרי, מלקק את הבד. האדים
החריפים הללו עושים לי משהו. אולי מוטב שאארוז ואסתלק? מבט
אחרון בציור. כתמי הלשון שלי על גופה, דווקא נותנים נופך
מיוחד. ואולי אקדיש לה אותו במתנה? היא רק תראה אותו, וללא
מילים תבין מיד כל אשר על לבי. היא תאמר - לך, לך חיכיתי כל
חיי. היכן היית. איך לא ידעתי, לא ראיתי. יד ביד נפסע על חוף
הים לאור השקיעה הרך ונמלמל חזרה לגלים, קלים וחסרי דאגות
כילדים תמימים. אהובתי החולמנית ואני.