הציפורים עושות לי צורות בשמיים, כאילו מסמנות לי איזה כיוון
או כותבות לי כתובת בין התכלת לכתום לאדום של השמיים. אני
מסתכלת למעלה ולא רואה עננים, מרגישה אוויר נקי וקריר בפנים,
וצחוק של ילדים בחצר.
הכל מושלם. מושלם מדי בכדי להיות אמיתי.
אני יוצאת למרפסת, מתבוננת במשקפת שלי ורואה את הכל בהגדלה.
מחפשת משהו לא טוב בתוך כל היפה והמקסים הזה. לא מצאתי.
בינתיים, פנסי הרחוב ידעו בדיוק באותה שניה להידלק, כדי
שלאנשים יהיה נוח להישאר בחוץ. ואני, איכשהו, הולכת לאיבוד,
ומפחדת לצאת החוצה ולהתחכך באנשים.
שנה חדשה, מזג אוויר טוב, לובשים לבן, מחייכים, אוכלים דברים
מתוקים וכולם מרגישים מצויין. רק אני לא מצליחה.
אני חושבת מה יכולה להיות הבעיה ומגיעה למסקנה שזה הכל בגללו.
או בזכותו - העובדה שהוא שם ולא פה. העובדה שאני רוצה שהוא
יהיה פה ברגעים מסויימים, והדחייה שלי ממנו בפעמים אחרות.
בקיצור - אני מבולבלת.
החלטתי שמה שלא יהיה, כמה שזה יהיה קשה מבחינתי - את החג הזה
אני לא עוברת בלי להגיד לו שדי. ובדיוק בגלל שאני כן רוצה, אני
לא רואה את זה הולך. אני מכינה נאום משכנע בסגנון "זה לא אתה,
זה אני" ו"הגעתי לשלב בחיים שאני צריכה יותר ממה שיש לי
עכשיו", וכל פעם שאני אומרת לעצמי את זה בקול, זה לא נשמע
משכנע. ואני מדברת איתו והוא אומר שהמרחק זאת הבעיה, ואני
אומרת לעצמי שאנחנו זה הבעיה. ואני אומרת לו: "שלא תבין לא
נכון, אבל תודה שגרמת לי להבין שאתה לא האחד" ומבקשת שלא ישנא
אותי, כי כמו שאני מכירה את עצמי, אני לא אתקשר אליו בזמן
הקרוב.
והוא אומר לי: "איך שאת רוצה, אבל חבל לי, כי אני מעדיף לשמור
את מה שהיה במקום לזרוק את הכל".
ואני אומרת לו: "יותר טוב כלום מכמעט!"
ואני תוהה איך הוא לוקח את זה ואני מקווה שכן אכפת לו.
והנה, שוב אני מסתכלת על השמיים, שהתכהו בינתיים, וכבר יש
אנשים אחרים ברחוב, שוב לבושים בבגדים יפים של חג, ואני מקווה
שהוא יתקשר להגיד חג שמח ושנה טובה. אבל הוא לא. אז אני מבינה
שנגמר...