1. ילדה קטנה מאד, אולי בת שלוש או ארבע, עם שמלה ורודה
וצמות ארוכות. כמו הרבה ילדים בני גילה, נראה שיש לה מרץ
אינסופי, היא רצה בתחנה, הלוך ושוב, במהירות ובתזזית, מחזיקה
דפים צבעוניים בידה. התבוננות קצרה נוספת מגלה שהילדה הזו קצת
שונה מילדים אחרים שמסתובבים בקניונים, היפראקטיביים מעודף
סוכר וגירויים. השמלה אמנם ורודה וילדותית, אך ארוכה ועבה מדי
ליום קיץ חם כזה והרגליים הקטנות, חסרות המנוחה, נעולות
בנעליים סגורות וגרובות גרביים שחורות וארוכות ולא בסנדלי קיץ
צבעוניים. קצת מוזר לראות ילדה קטנה כל כך, לבדה בתוך קהל גדול
של מבוגרים, בשעת בוקר מאוחרת, כשבני גילה נמצאים כעת בגני
הילדים. לרגע חשבתי שהיא הלכה לאיבוד ולכן מתרוצצת כך לבד.
כשהילדה התקרבה אלי, הבנתי שהיא לא אבודה כלל, להפך. יכול
להיות שמכל האנשים שהיו באותו זמן בתחנה, מחכים לאוטובוס
שיעבירם ממקום למקום, הילדה הזו ידעה הכי טוב לאן היא הולכת.
הדפים הצבעוניים שהחזיקה בידה לא שימשו אותו לציורים או להכנת
קישוטים. בשמחה ילדותית, חמודה, בלי שום סימן לביישנות או
להיסוס היא רצה בין הנשים בתחנה וחילקה מהדפים שבידה ("זה רק
לבנות", הבהירה בנחרצות ילדותית לאחד הגברים שביקש לקבל גם הוא
דף כזה). כולן לקחו את הדפים, מחייכות במתיקות לילדה החמודה.
וזה מה שהיה כתוב בהם, באותיות גדולות ומודגשות: "סכנה!
יהודי'ה, בידך למנוע הצרה. בכך שתקבלי על עצמך להיות צנועה.
לבשי בגדים ארוכים ובזה תמנעי פיגועים. קבלי ללבוש גרביים לא
שקופים ובזה תמנעי מבני ישראל חטאים. אל תכשילי את הרבים בלבשך
בגדים צמודים. קבלי על עצמך לכסות את שיער ראשך ובזה תמנעי
צרות מעמך. בזכותך משיח צדקנו יגאל את עם ישראל. ואת תתברכי
מברכת האל."

2. תור לבדיקות בטחוניות. בתחנה המרכזית בירושלים, אולי יותר
מכל מקום אחר, אנשים מתייחסים בכבוד לבדיקות הבטחוניות. גם
השומר, שפותח כל רוכסן וכיס פנימי, שמחטט בקפידה בשקיות מלאות
מצרכים מהשוק ובילקוטי בית ספר. הבדיקה מתארכת, מתעכבת, אנשים
רבים ממתינים לתורם. אדם מבוגר עם שני ילדים מנסה לעבור מבלי
לחכות, "בדקו אותי כבר בכניסה", הוא אומר, "בדקו יסודי". "גם
אותנו בדקו" צועקת עליו אישה שמנה אחת. היא לא תתן שיעבדו
עליה. "נו, כמה זמן", האנשים בתור מתעצבנים, "אין לנו ברירה,
אין ברירה", עונים להם אנשים אחרים ומכילים במשפט הזה את כל
המצוקה וההשלמה עם הקיום שלנו בארץ הזאת. "תדעו לכם שתור כזה
זה הדבר הכי מסוכן," מיידעת את הקהל אישה מבוגרת קצת, עם קול
של מורה. "הרבה פיגועים קרו ככה". כל אחד פונה לסקירה מהירה של
העומדים מסביבו. החייל, הזה, אמיתי או מזוייף? כמה קל היום
להשיג מדים ודרגות, להתחפש לחייל. היא באמת בהריון האישה הזו,
או שזה מטען נפץ מתחת לחולצה? ומה עם החרדי הזה כאן? מה יש לו
בתיק הזה? כשהקהל כבר בנקודת רתיחה מגיע אחר מהאחמ"שים האחראים
המפטרלים בשטח. "למה אתם עומדים כאן?" הוא שואל, מצביע לעבר
התור השני. "לכן לשם, יש שם שלושה שומרים, ילך לכם תיק תק".
מהירי התושיה שבתור כבר עושים את דרכם לתור השני. לאחד
מהממתינים יש הצעת ייעול: "למה שלא תשלחו לכאן שומר אחד?" הוא
מתפלא על חוסר ההגיון. חם בחוץ ושמירה היא עבודה קשה ומלחיצה,
במיוחד בימים שכאלה, האחמ"ש מתעצבן: "אתה רוצה להתחלף איתי?"
הוא צועק לעבר האיש "אתה רוצה להגיד לי מה לעשות?". מתפתח
וויכוח קולני. התור ממשיך להתקדם בינתיים, לאט אבל בהתמדה.
תורי הגיע.

3. חנות לציוד למטיילים, "מסעות", כנראה הגירסה הירושלמית של
"למטייל". אני יושבת בצד ומעיינת בספרי המטיילים ובקלסרים.
תענוג ההכנה לטיול... מצאתי את מה שחיפשתי, מידע על לאוס
והתחלתי להעתיק למחברת שלי שרטוט קטן עם שמות המקומות
המרכזיים. מוכר צעיר, חמוד, עם שיער קלוע בתסרוקת רסטות
מסובכת, הביט בעניין על מעשי. "את רוצה עצה טובה?" הוא שואל.
שאני אסרב לעצה, מה פתאום. העצה מתבררת כהרצאה של חצי שעה.
הרעיון העיקרי: לא לפתוח ספרים, לסגור את הקלסרים, לא ללכת
להרצאות ובאופן כללי להפסיק פחות או יותר את ההכנה לטיול. לברר
פרטים על מזג האויר או על נושאים בירוקרטיים, אבל בשום אופן לא
על המקומות, המראות, האתרים והאטרקציות. המוכר, ליאור התברר
שקוראים לו, גורס שאת הטיול צריך להמציא, תוך כדי ובזמן אמת.
להחליט באותו רגע לאן ללכת ומה לראות, לפי מה שרוצים ולא לפי
מה שמישהו אמר או המליץ. הוא סיפר לי על הקסם שבללכת לא כמו
כולם, שלעשות דברים לבד, אחרת, לפעמים אפילו הפוך. על חבר
שכולם אמרו לא שלטייל בניו זילנד בחורף זה בלתי אפשרי, טיפשי,
מטורף, שקור אימים ולא עושים דבר כזה. אבל הוא התעקש וטייל
בניו זילנד בחורף, ובאמת היה קור אימים. אבל בנוסף הוא עבר
חוויה מדהימה וראה ניו זילנד שאף מטייל לא רואה, את ניו זילנד
בחורף.