יש מצבים שאת פשוט יודעת שיובילו לאסון, שפשוט אין מהם דרך
חזרה. ולמרות זאת, למרות שאת כבר רואה את הסוף, את יודעת שזה
מה שתעשי. כמו סרט שראית כבר שש-עשרה פעם, והכל נראה נע כמו
בהילוך חוזר. בסרט הזה כבר היינו.
ואפילו שאת יודעת, את יודעת שזה ממש לא שווה את זה, שהמחיר
גבוה מדי. שמחר את תתעוררי ותרגישי איך הכל היה טעות, איך בכלל
לא רצית את זה. למרות כל התחושות והרגשות, אין לך לאן לברוח.
זה לא גורל, זו פשוט ידיעה ברורה שאין עליה עוררין.
וגם אני הרגשתי ככה באותו ערב. ולא תכננתי שום דבר. ולא הייתה
שום תחושה מוקדמת.
כל השבוע ענבל הסתובבה עם העיניים הנוצצות שלה, מדלגת כל פעם
שהשם שלו הוזכר. מחייכת חיוך ילדותי, מאוהב, ופניה זורחות
כשהיא מספרת לי על התוכניות שהתוותה במוחה. על התקוות.
ואני בכלל לא הבנתי את ההתלהבות. בכלל לא הצלחתי להתפעל ממנו.
הוא היה חמוד. אפילו חמוד מאוד. אבל גם זה לא עשה לי את זה.
אולי זה בגלל ענבל. תמיד הייתה לי מן תחושה קלה של עליונות
עליה. לא מתוך רוע, באמת. אבל תמיד חשתי שאנחנו באות מעולמות
שונים, ולמצוא את שתינו מתעניינות באותו נושא, שלא לדבר על
נדלקות על אותו בחור... זה פשוט נראה מופרך. איך נהיינו חברות
טובות כל כך, זה אף פעם לא היה ברור לי. היא חברה נהדרת. באמת.
אבל שתינו הגענו לחברות הזאת עם מן תחושה של "זה מה יש". כאילו
התחברנו מתוך איזה צורך בחברות הזאת, יותר מאשר התעניינות אחת
בשנייה, או אפילו חשיבה מוקדמת על כמה זה יכול להיות נחמד עם
נתחבר. כמו ברירת מחדל. זה אולי נשמע מחריד, אבל היום אני
מסתכלת אחורה ומאמינה שמהחברות שלנו בסופו של דבר יצא המיטב.
רק עניין אחד תמיד היה בינינו. הצורך של ענבל להיות כנה גבל
באכזריות לעתים, אבל אני מעולם לא התלוננתי. אבל גם לא החזרתי
לה באותו מטבע. תמיד תמכתי בה, עודדתי וניסיתי להצביע על הצד
הטוב שבדברים. היא הייתה תמיד כנה. אמר את האמת המכוערת כמעט
תמיד. טרחה להזכיר לי שהמציאות לא ורודה ושחלומות לא תמיד
מתגשמים. לרוב זה היה טוב, ובמבט לאחור הודיתי לה, אבל לפעמים
היא קצת הגזימה.
מתאים מאוד שדווקא כשאני הייתי כנה, זה היה משהו שלא זקפה
לזכותי. לא שאני מגנה על עצמי. מה שעשיתי גובל בגועל. ממש
נבזות. אבל אני לא יודעת אם היום לא הייתי עושה את זה שוב. לא
מתוך כוונה, באמת, אבל גם לא הייתי אז בראש צלול.
אותו יום היא דיברה עליו הרבה, כי ידעה שתראה אותו בערב. היא
תכננה את הכל. נלך לדיסקו בשעה מוקדמת, נתערבב בקהל, ובינתיים
היא תצבור אומץ לדבר איתו.
ובאמת, הגענו והוא עוד לא היה שם. פגשנו כמה חברים ומרגע לרגע
העניינים התחילו להתחמם מבחינת האלכוהול. היא הרימה כמה בירות,
ואולי גם שוט אחד של טקילה, אבל אני ידעתי שאותי בירה אחת
גומרת, והשתדלתי להתרחק מהעניין. אבל איכשהו יואב שיכנע אותי
לשתות קצת מהבירה, ואחרי ארבעה שוטים של טקילה - שלהם אף פעם
לא התנגדתי - התחלתי לעופף. לא ממש שיכורה, אבל בהחלט שמחה.
כשהוא הגיע היא הכניסה לי מרפק בצלעות, ואני קצת כעסתי כי ממש
לא הצלחתי להידבק בהתלהבות שלה. כולם עלו לרקוד והיא הדביקה
אותי לכיסא מתחננת לעזרה, מבקשת שאתן לה אומץ. אני שלא ממש
עניין אותי העסק, וממש לא ידעתי מה הביג-דיל ניסיתי להסביר לה
שהיא לא צריכה להתרגש כל כך. "תלכי אליו כבר," אמרתי לה. "מה
כבר יכול לקרות?" אבל היא עדיין חששה. בסוף אמרתי לה, "יודעת
מה, אני מתה לסיגריה ואין עליי כלום, אולי תבקשי ממנו?" היא
גימגמה עוד כמה תירוצים, אבל בסוף נכנעה. היא ניגשה וביקשה
ממנו סיגריה, שהוא בנדיבות נתן לה אחת בחיוך. בדילוגים פנימיים
וחיוכים חיצוניים היא חזרה אליי והגישה לי את הסיגריה בניצחון.
לא יכולתי שלא לחייך. היא ממש התרגשה. היא קיפצה בעליזות לאמצע
הדיסקו ורקדה כמה שירים. אבל אז כבר התחיל הסרט להסתובב בראשי,
וידעתי שמשהו הולך להשתבש. כן, הוא ניגש אליי.
"החברה שלך לא מעשנת?" שאל בקלילות, ולרגע הלב שלי קיפץ. אולי
מהקלה שהוא שאל עליה, ואולי מאכזבה קלה. "לא," עניתי, "היא
ביקשה את הסיגריה בשבילי." הוא חייך, ובאמת שהיה לו חיוך חמוד.
"אז למה לא ביקשת בעצמך?" משכתי בכתפיי, קולטת את המילים רק
אחרי דקה, מפרשת את ההברות מבין צלילי המוסיקה הרועשת. מילמלתי
משהו על ביישנות והוא חייך.
"אני אורן," הוא התיישב לידי ולחש על אוזני. "אורית," אמרתי
בפשטות, מנסה בכל זאת לשמור על העניין בגבולות השיחה הרגילה.
אולי ענבל בחנה אותנו מהרחבה. לא המשכתי לדבר, והייתי בטוחה
שהוא איבד עניין, בייחוד אחרי שסובב את הכיסא מעט, ואת גבו
אליי, לשוב אל השולחן שלו.
טוב, נו, אמרתי לעצמי, לפחות ענבל לא ראתה אותנו. טעיתי. כעבור
דקה היא התיישבה לידי מתנשמת ומתנשפת. "נו?!" שאלה, "מה הוא
אמר?" היא הביטה בי בעיניים נוצצות. "שום דבר ממש," אמרתי,
"הוא שאל למה לא ביקשתי סיגריה בעצמי." משכתי בכתפיי להראות עד
כמה זה לא היה משמעותי, אבל ענבל התעקשה. "הוא אמר משהו
עליי?!" אמרתי לה שלא, אבל זה לא הפתיע אותה ממש והחיוך נשאר
דבוק לפניה.
קמתי והלכתי לרקוד כשהיא מצטרפת אליי ולאחרים, והשתוללנו לפחות
עוד חצי שעה. אני כבר הרגשתי סחרחורת מהטקילה שרוקנתי לתוכי,
ואמרתי לה שאני הולכת לשבת. לא נראה לי שהיא שמעה, ואולי גם לא
שמה לב שנטשתי אותה עם שאר החבר'ה.
התיישבתי, ולא האמנתי כשאורן ניגש אליי וצנח לכיסא לידי.
"היי," אמר וחייך את החיוך המתוק שלו. "היי..." גימגמתי, מנסה
להבין למה אני לא מופתעת.
"למה הוא כל הזמן מדבר איתך?!" צרחה מישהי באוזני, ומיד הכרתי
את ענבל. היא אמנם צרחה, אבל לא היה ספק שהוא לא שמע מילה.
המוסיקה הייתה חזקה מדי.
"אני לא יודעת," השבתי, "אשמתי?". היא משכה בכתפיה וגררה אותי
לרקוד. ראיתי איך היא מנסה למנוע ממני לשבת לבד. ורק כאשר כל
החבורה חזרה לשבת אל השולחן היא שיחררה אותי. עד שלוש בבוקר לא
ניתנה לאורן הזדמנות לפעול, כמו שידעתי שרצה. גם ענבל ידעה,
אבל משום מה הדחיקה את העניין. משום מה.
קצת אחרי שלוש נשארנו די לבד מכל החבורה וענבל סוף סוף התחילה
לדבר עם אורן. אני שבקושי החלפתי איתו שש מילים הרגשתי קצת
מחוץ לעסק, ואולי גם אפילו קצת קנאה. אבל רק קצת. היא דיברה
איתו על דברים חשובים, כמו מה הוא עושה, איזה מוסיקה הוא אוהב,
ודברים כאלה שאני לא הייתי שואלת. בייחוד לא אותו. אבל ראיתי
את העיניים שלו מטיילות אליי יותר מפעם אחת. יותר מפעמיים.
בסביבות שלוש וחצי לפנות בוקר ענבל כנראה שכחה והתעלמה
מהסימנים והתחנה בפני שאשאל אותו מה הוא חושב עליה. אמרתי,
"די, מספיק, אוקיי." ולקחתי את הבחור החוצה. אלוהים, איזו
טעות. ענבל עם ההתעקשויות המחורבנות שלה, "לא, אני לא יכולה
שהוא יסתכל עליי בזמן שאת שואלת, אני אמות!"
ומה איתי? בחוץ, באוויר הקר של סוף הלילה אני מגמגמת לפניו את
אחד הדברים הכי אידיוטים שיכולתי להמציא. שואלת אותו מה הוא
חושב על חברה שלי, כשברור שההתקדמות שלו לכיווני היא לא סתם
בגלל בעיות שמיעה שגרמו צלילי הדיסקו הרועש.
"נו, אז מה אתה אומר?" אני שואלת שאלת קיטבג עם תעודות. "אני
לא יודע, אני... את מוצאת חן בעיני יותר." הוא גם נראה ביישן
פתאום, מופתע מזה שהעליתי את השאלה. לו היה ברור שאני זאת
שרוצה אותו. חייכתי את החיוך הכי מתוק יכולתי להעלות על פניי
ואמרתי, "תשמע... אני יודעת שאתה חושב שאני נחמדה... אבל בכל
זאת, אני לא רוצה לפגוע ברגשות שלה." הוא הנהן, כמו מבין, אבל
בעצם לא. "אז אני יכול אולי לתת לך נשיקה?" קפאתי. ראיתי את
הסרט כל הערב. כל הערב. וידעתי את הסוף מראש. בלי לחשוב פעמיים
הנהנתי. תקיאו. תצעקו. אני כבר יודעת מה אתם חושבים. אבל באותו
רגע לא חשבתי על מה נכון, פעלתי לפי הרגש. אולי זה היה המשקה,
אולי לא.
הוא התקרב ואני נשענתי קדימה, לנשיקה איטית ובכלל לא רעה.
הלשון שלו ממש הזדיינה עם שלי. אני נשבעת. אבל ברגע שהידיים
שלו עטפו אותי, התעוררתי. מה אני עושה? שאלתי את עצמי, תוהה על
התחושה שאפפה אותי, תחושה שזה הדבר הנכון לעשות. זה הפתיע
אותי. רציתי להרגיש רע. אבל פשוט לא יכולתי.
אורן הביט בי מופתע. "מה קרה?" שאל בקול קצת מתנשף, מחזיר את
האוויר שחסר לריאותיו. "זה לא בסדר," מלמלתי. "אנחנו צריכים
לחזור." בלי לחכות לתשובה ירדתי למטה. גררתי את ענבל החוצה ודי
הודעתי לה שהערב הסתיים. בארבע בבוקר גם היא לא מצאה תירוץ,
למרות שעיקמה את האף כששאלה מה קרה ועניתי לה שזה לא שווה את
זה. היא התעקשה ואמרתי שהוא לא ממש היה מעוניין. היא לא הבינה
את הרמז ועמדה על כך שתנסה בעוד הזדמנות. כבר לא יכולתי להמשיך
לעמוד על הרגליים ואמרתי לה שזה לא זה בצורה חד משמעית. היא לא
אמרה דבר והלכנו בשקט עד הבית שלי. שם התפצלנו ואני נפלתי על
המיטה ללא מחשבה אחת בראשי.
יום שבת עבר עליי באופוריה. ניסיתי לשכוח את מה שקרה, ולהזכיר
לעצמי שבסך הכל הייתי תחת השפעת אלכוהול, וזה לא ממש אשמתי.
בכל זאת הרגשתי נורא. לא ידעתי מה לעשות, וביום ראשון בבית ספר
לא יכולתי יותר. סיפרתי לענבל שהוא נישק אותי. שהוא נישק אותי.
לא יכולתי לומר שהסכמתי, ואפילו לא ממש זכרתי אם באמת הסכמתי
או לא. ענבל נראתה מוזר לשנייה. ואחרי עוד דקה, הבנתי למה.
"ידעתי," היא משכה בכתפיה. "זה די היה ברור לי כל הערב, וגם
אחר כך, כשהלכנו הביתה, ידעתי שמשהו קרה וניחשתי." הרגשתי הרבה
יותר טוב, אבל ניסיתי להצדיק את עצמי. היא קיבלה את דברי בשקט
וחייכה. "את יודעת," אמרה, "אם הוא רוצה, אז את והוא יכולים...
כלומר, זה לא יפריע לי." הייתי המומה. מזל שהיינו צריכות ללכת
למבחן. רק אחרי זה הבנתי גם למה הייתי המומה, ולמה ידעתי שזה
לא יהיה הסוף.
למחרת התקשרתי לענבל אחרי שלא הגיעה לבית ספר אבל אף אחד לא
ענה. נדמה לי שזכרתי שהיא נסעה לאיזה אירע משפחתי. ביום שלישי
היה יום חופש מאיזו שהיא סיבה וממילא לא ראיתי אותה בבוקר, אבל
אחרי הצהריים התקשרתי שוב ומיד ידעתי שמשהו לא בסדר. ענבל
דיברה בקול מרוחק ורק אחרי כמה ניסיונות דיבוב מצדי היא נפתחה
סוף סוף. היא שפכה עליי את הכל. כמה היא חשבה על זה, וכמה הדבר
שעשיתי היה נוראי. ואני, שהסכמתי עם כל מילה לא ידעתי איך
להגיב. ניסיתי להסביר שלא הייתי ממש בצלילות דעת, אבל אחרי כל
כך הרבה ניסיונות פשוט חשבתי לתת לזה זמן.

אני לא רוצה לספר על כל המשקעים שנשארו בינינו מאז. אנחנו
עדיין חברות הכי טובות. אבל במשך תקופה ארוכה, כל פעם שענבל
הייתה מרגישה נפגעת ורוצה לפגוע בכוונה, היא הייתה מוציאה את
החצים המורעלים האלה ודוקרת ומחטטת בפצעים של אשמה. וזה הגיע
לי. אני יודעת. בגדתי בה, ובשביל מה? אפילו לא דיברתי איתו מאז
המקרה, ואני גם לא אדבר. זה פשוט היה סתם רגע של חולשה.
אני תמיד אצטער על זה, המקרה בכל זאת הרס משהו בינינו. משהו
שיכול היה להיות כל כך יפה, אולי לא טהור, אבל קצת. רק קצת.

היום המקרה הוא כל כך מאחורינו שפשוט אין לו זכר גם כשפורצים
ריבים בינינו. אבל אני תמיד אזכור אותו.
כי למרות כל הזמן שעבר אני עדיין מרגישה את האשמה על זה שבמבט
לאחור אני לא כל כך מצטערת. זו פשוט הייתה אחלה נשיקה.