הטנלובלה הזו שונה מכולם. אתם עומדים להכנס לעולם שאגואיזם
נפוץ בו ושהפתעות שכיחות בו. אל תדאגו, לא ננטוש אתכם, אנחנו
פה תמיד לעזרתכם, אתם תעברו את זה בשלום. בעולם הזה, המוזר
הזה, תמצאו אנשים שחוצים כביש בלי להתסכל, שבטוחים שהכל יהיה
בסדר ושהמכונית הזו שבאה במהירות, שחוצה ממזמן את המותר,
תעצור, שהנהג הזה שיושב שם רואה, שהוא יבין, שהוא שפוי וממוקד.
הם כ"כ בטוחים, כ"כ יודעים מה הולך להיות, ולפעמים כ"כ טועים.
רק לפעמים.

בטנלובלה הזו יש את סיון. סיון היא תלמידה מצטיינת. היא כ"כ
חכמה. היא כ"כ יפה. היא כ"כ יודעת. היא כ"כ טועה. סיון בעלת
העיניים הירוקות, העמוקות והכל רואות. סיון בעלת השיער השחור,
החלק והכ"כ מתאים למבנה פנייה הארוכות-עגולות, הלבנבנות. סיון
רזה, אך לא רזה מידיי. היא גם לא גבוה מידיי, אבל לא נמוכה
מידיי. סיון יפה, לא סתם נראת טוב, זה ידוע הרי. גם אתם הייתם
חושבים ככה.

סיון היא חכמה, היא פיקחית, היא גאונה, היא מחוננת, היא יודעת
הכל, היא טובה בכל, הכל הולך לה, כ"כ הרבה כישרון. סיון היא
מיוחדת וכ"כ מוכשרת. הכל יודעים, סיון תצליח בחיים, הכל בטוח,
הכל כ"כ ידוע, הכל כ"כ סגור, עוד תיק בעולם הגורל נסגר לו.
אבל, הם טועים.

סיון אומנם יפה, חכמה, מוכשרת, מצטיינת בביצפר, מצטיינת
ברישום, בשירה, בריקודי עם, בפולקה, בנגינה על חליל צד טריו
כיווני, בפירוק טלפונים, בהתקנת כבלים, בערבית, באנגלית,
וברוסית, אבל עדיין משהו לא הלך. אין לה הרבה חברים, לסיון
הזאת, אין לה הרבה גביעים על המדף שלה מהפורמייקה השנהבית, אין
לה הרבה חיים, אין לה הרבה מצב רוח.

אז מה תגידו על זה, הכל כ"כ בטוח, עדיין? סיון יודעת כבר ממזמן
ת'תשובה. מה שהיא גם יודעת זה שהיא מאוהבת בקיקש. קיקש הוא ילד
בן כיתתה, הכיתה שאפילו סיון עמלה כ"כ הרבה להגיע אלייה, כיתת
המופלאים, הגאונים. קיקש חכם, מצייר ציורים סוריאליסטים, כותב
שירים וסיפורים, משחק כדורעף ונראה ממש טוב. גם אצלו הכל כ"כ
מושלם, אבל אצלו הכל כ"כ קורה. יש לו המון חברים, מאות, אולי
אלפים. יש לו המון כסף. יש לו המון אקסיות יפות-חכמות-רקדניות.
יש לו המון גביעים. יש לו המון מאיות. הוא מושלם ולא שם על
סיון.

סיון עומדת מול המראה. מסתכלת על השיער הגולש והיפה שלה, על
השיינים המושלמות ונטולות טבעות-לשעבר, על האף הסולד והיפה, על
הרגליים הרזות והחטובות ולא מבינה. לא מבינה למה הוא לא רוצה
אותה, למה אף אחד לא רוצה אותה. לא מבינה, ונמאס לה. היא
מסתכלת בשעון שלה ורואה שעכשיו 9 בלילה. היא אומרת
לעצמה:"קדימה לוזרית, תשתני". היא רצה החוצה, לכיוון הבית של
קיקש.

היא מגיעה לבית שלו, מתנשמת כולה, זיעה נוטפת ממצחה, המומה
מעצמה. הוא פותח ת'דלת, הגבוה, בעל השיער הארוך והחום. הוא לא
מבין, מה פתאום היא נמצאת פה. היא לא מתאפקת ומנשקת אותו.
הוא בהלם, לא מבין איך זה קרה, הוא כ"כ לא מבין, אין כאן
היגיון. והיא ממשיכה לחבק אותו, מחכה לתגובה חיובית ממנו, אבל
הוא, הוא עומד מנגד. בהלם, מרגיש מושפל, מרגיש כאילו כפו עליו
משהו. הוא יוצא מההלם הזה וסוגר את הדלת. טורק אותה, בפנים
המושלמות של סיון.

יום אחרי היא עזבה ת'כיתה, עזבה ת'ביצפר, עברה לביצפר אחר.
להתחיל את אותה התחלה, את אותו המשך, המשך של לימודים, לא יותר
מזה. את מקומה בכיתה תפסה מירב, היא לא חכמה כ"כ, לא נראת טוב
כ"כ, לא עשירה כ"כ, אבל הלך לה כ"כ בלימודים, ובמיוחד, הלך לה
כ"כ עם קיקש.