דפיקה בדלת.
אלה היו החודשיים הכי מסריחים בכל החיים שלי!
גרושתי תבעה ממני מזונות. שוב. עוד. על ילד שדרך אגב, בכלל לא
שלי. לא יודע מה אתם חושבים אבל סמכו על הניסיון שלי - כלבה לא
הופכת לפחות כלבה אם מתחתנים איתה.
עכשיו אני יושב בכורסה ובוהה בכלום כבר בערך שעה.
עוד דפיקה.
לא הזמנתי אף אחד. לא שזכור לי.
תפקיד מנהל המדור שאני מכוון אליו כבר ארבע שנים נתפס על ידי
איזה שטינקר בן 25 בזכות השאפתנות והנמרצות שגילה. נראה איזה
שאפתנות הוא יגלה כשהחלק בגוף שהיה אצלו הכי נמרץ, פתאום בגיל
42 מכריז על שביתה. צלצול ארוך בפעמון.
אף אחד לא התקשר אלי כבר כמה שבועות - חוץ מאמא שלי - כל יום
בשמונה בערב, לפני כדור השינה.
כל החברים שלי עסוקים במשפחות ובעבודות שלהם וגם כשיוצא להיפגש
זה נראה כמו פגישת מחזור, רק שאני משחק את התפקיד של זה שלא
עשה כלום עם החיים שלו מאז התיכון. (עוד דפיקות)
פעם אחרונה שראיתי כוס היתה לפני חצי שנה ואל תשאל איך זה נגמר
(טיפ: למקרים שאתה שיכור תחת - תרשופ לך פתק, על איך מבדילים
בין פתח נרתיק לפי הטבעת, ושים בכיס).
(הדלת עומדת להיכנע) רבאק! מי זה לעזאזל?!

"שלום." ספק אם מברך, ספק אם מודיע לי, פרצוף בטון הכי אפאתי
ששמעתי בחיים. הפרצוף משתחל ברווח שנוצר בין המשקוף של הדלת
לגוף שלי, נכנס לסלון מבלי לחלוץ נעליים ומתיישב על הכורסה.
שלי.
אני, עם פה פעור, בקושי מצליח לעקוב אחריו עם המבט וכשמבין
שהטיפוס על-אמת, סוגר בשקט את הדלת ומתיישב על הספה מולו.
עכשיו אני בוהה בו. והוא בי. הוא מניח רגל על רגל, משלב את
זרועותיו וממשיך לבהות.
"משעמם, אה?" שואל הפרצוף.
"כן, די." אני עונה לו, לא ברור לי למה.
"מה די?בא לך למות מרוב שמשעמם לך." אומר הפרצוף בטון מלא בוז.
נעלי האלגנט השחורות שלו מטפטפות בוץ על השטיח שלי. תהרוג אותי
אם אני יודע איפה הוא מצא בוץ באמצע מאי?
"יש בזה משהו." באמת, בדיוק לפני כמה רגעים חשבתי שלמתים בטח
יש חיים יותר מעניינים משלי.
"אז בוא." אומר הפרצוף בנונשלנטיות וקם מהכורסה.
"מה בוא?" אני שואל בעודי יושב על הספה.
"נו, מה אתה מסתכל עלי כאילו יצאתי מהקבר? אמרת שאתה רוצה
למות, לא? יאללה, אין זמן - אתה לא היחיד."
"מי אתה?" הבעה אינפנטילית משהו מרוחה על פני.
"אוף איתכם, בני אדם!" מסנן הפרצוף בחוסר סבלנות "אני לבוש
שחור כשבחוץ חמסין, אני מסריח מגופות ואני בא אליך כשאתה רוצה
למות, מי אני?"
"השטן?" אני שונא טריוויה.
"לא, טיפש! לשטן יש קלשון וקרניים. אני מלאך המוות, נעים
להכיר, תלבש נעליים ובוא, נו כבר!"
אני ממשיך לבהות בו כאילו ראיתי שולחן מנתחים באמצע סופרמרקט.
"אתה לא אמור להיות עם גלימה שחורה כזו, ומגל?"
"זה כבר לא באופנה. אני חושב שחליפה הולמת אותי הרבה יותר."
אומר הפרצוף ומסדר באלגנטיות את המקטורן השחור שלו. "אתה תשב
פה כמו גולם עוד הרבה זמן? אין לי פנאי לשטויות שלך!"
"אב... אבל אני עוד לא מוכן למות. מה יהיה עם אמא שלי, החתול
שלי?"
"היא ממילא בקושי זוכרת איך קוראים לך והחתול יסתדר. בוא!"
"אז רגע, תן לי לארוז כמה דברים. אני כבר בא."
"לאן אתה חושב שאתה הולך? לטהיטי?" והבחורצ'יק שולף משום מקום
אקדח ענקי ומצמיד לי את קצה הקנה למצח. "אם תעכב אותי עוד חצי
שניה, אתה תצטער שיש לך רקטום! יש לי מכסה למלא ואני כבר
באיחור!"
"לא, אל תהרוג אותי, בבקשה!" אני נופל לרגליו ומתחיל לבכות כמו
תינוק.
"יא אללה, אם רק לא היו מורידים לי אותך מהמשכורת הייתי שורף
אותך כבר מזמן."
"רגע..." חיוך ערמומי עולה על שפתיי "עושים לך משהו אם אתה לא
ממלא את המכסה?" חיוך כזה יש רק לאנשים שכל החיים דופקים אותם
והנה סוף סוף הם מוצאים מישהו לכלות בו את זעמם שהצטבר. אני קם
על רגליי.
"אני לא יכול לדבר על זה." כמו בחורה ששאלו אותה על בתוליה,
סובב אלי המלאך את לחיו.
"אם אתה לא יכול להרוג אותי..."
"שיהיה דבר אחד ברור!" קולו התחלף למעין שאגה תהומית ועישוניו
הפכו לאדומים בוערים. הוא נרכן מעלי. "להרוג אותך בשבילי קל
כמו למעוך ג'וק!" הוא אפילו גדל מעט מרוב זעם. הוא שלח מבט אש
בוילון וזה התפחם בן רגע.
"אז למה אתה לא עושה את זה?"
העיניים כבו והוא שב למימדיו הקודמים "כי אסור לי. הבירוקרטיה
המסריחה."
"אבל אתה מלאך המוות." רציתי להפיק טון לועג ולא הצלחתי "אתה
הרי יכול לעשות מה שאתה רוצה."
"פעם יכולתי." התיישב המלאך "עכשיו יש רפורמה," הוא התבכיין
"ואלוהים נהיה דמוקרטי, כל אחד יכול לבחור, להתווכח. אתה יודע
מה זה כל היום לשכנע אתכם, מטומטמים, למות?"
"אבל מה לך ולאלוהים, אתם הרי משתינים עליו בקשת?"
"נכון, בקשת. פעם אחרונה שניסינו להשתין עליו, הוא הביא עלינו
מבול. זה מאז אנחנו ככה, במחתרת." האקדח נשמט יחד עם ידיו.
"אבל ברצינות, אחי, אני עוד לא מוכן ללכת."
"מה זה לא מוכן?!" שאג והתנפח המלאך ושוב מיד כבה ושאל בקול
מתחנן "מה זה לא מוכן? אתה לא יכול לעשות לי את זה."
"לא, לא. תחזור לממונים שלך, תגיד שמשה עדיין לא מוכן, שאני
כבר אודיע לכם."
"אין דבר כזה, יש חוקים!" עיניו החלו לנצוץ "אתה מהרהר שבא לך
למות, אני מגיע ואתה בא איתי, אי אפשר לבטל הזמנה." הדמעות
חונקות אותו ואני רואה איך הוא מתאפק לא להתפרץ.
"אני מצטער, הייתה טעות." לבי יצא אליו. לא נעים, באמת.
ואז קרה מה שהכי לא ציפיתי לו: מלאך המוות, עם עיניים מטפטפות
קם ממקומו, הרים את האקדח, הצמיד אותו לרקה שלו ואמר: "אתה בא
איתי או שאני יורה."
"מה? אתה לא יכול להתאבד, אתה מלאך המוות!"
"אה כן, ואתה יכול כמו אישה בחנות בגדים לזיין לי את המוח?
רוצה למות, לא רוצה למות?!"
"אבל מי יעשה את העבודה במקומך?"
"אני אפליל אותך. הם לא ישאלו הרבה שאלות. מגיע לך."
"מה? לא! איך אני אהיה במקומך? אני לא..."
"קוסאמק, אפילו על המוות שלי אני צריך להתווכח עם איזה בן אנוש
דגנרט?! נמאס לי, כמו אריה בלי שיניים אני מרגיש, סירסו אותי,
אתה לא מבין? אז שילכו לעזאזל, זה מחיר התהילה."
והוא לחץ.
מת.