אני ישבתי בבית. התלוננתי על חיי הקטנים והמעצבנים. על האיי סי
קיו שנתקע כל רגע. על העבודה בביולוגיה שלא הספקתי להעתיק
לוורד. ועל המגן למחרת, שלא הצלחתי להבין את החומר אליו והייתי
בטוחה שאכשל בו.
אני ישבתי בבית. ובדיוק כשסגרתי את המחשב הפלאפון שלי צילצל.
מספר חסוי, 12 בלילה. ניגשתי לאבא שלי ואמרתי לו "שוב מתקשרים
אלי בטעות, מתי כבר תתקן את המספר במודיעין של פיקוד העורף?
נמאס כבר שהם מגיעים אלי.". הוא לקח את הפלאפון, ענה כמה
תשובות קצרות ולא מובנות במיוחד, תוך שתי שניות פתח את
הטלויזיה לשמוע את הרקע, עלה על מדים ואירגן אוכל ומים לכלב.
10 דקות אחרי השיחה הוא כבר יצא, לירושלים.
כמובן שלישון כבר לא יכולתי, אז אני ואמא שלי העברנו בין
הערוצים השונים (הערוץ הראשון, הערוץ השני, CNN, וכו') כדי
לקלוט מידע. בהתחלה חשבנו שמדובר בפיגוע, בעצם כולם חשבו ככה.
אח"כ כבר הבנו שפיגוע זה כלום לעומת זה, זהו אסון. ואני לא
מזלזלת חס וחלילה בפיגועים.
אנשים הלכו לחתונה, לשמוח, להשתחרר, לפגוש אנשים, להשוויץ
בבגדים חדשים, ילדים מקסימים וכדומה. אנשים הלכו לחתונה.
"לאירוע מיוחד" כתוב היה בהזמנה. צחוק הגורל, מיוחד זו לא
מילה.
איך מרגישים כשהתקרה נופלת עלייך, ואתה נופל איתה עוד כמה
קומות למטה אני לא יודעת. מה שאני כן יודעת זה איך לדאוג
שהתקרה תיפול עלייך, או יותר נכון, על קרובי משפחה שלך. ואם
לדייק, אני יודעת איך זה לפחד בהיסטריה על אבא שלי ועל הכלב
שלי.
בגלל שאם עוד לא הבנתם, אבא שלי הוא מילואימניק ביחידת ההצלה
של פיקוד העורף. הוא היה גם בתורכיה אחרי רעידות האדמה ובעוד
כל מיני מבצעי חילוץ. זה נשמע מאוד מגניב לשבת מול הטלויזיה
ולראות את אבא שלי מסתובב בין ההריסות במדים, לשמוע את הנביחות
של הכלבים ברקע ולזהות אותם, לבוא לטקסי חלוקת מדליות ולדבר
בתור בעלת ידע רב על רעידות אדמה, חיפושים, חילוצים... זה לא
מגניב. אולי בהתחלה קצת. אח"כ כבר לא. כל איזורי ההריסות הם
מקום מאוד לא בטוח להיות בו, תמיד יכול לעוף איזה עמוד נסתר
ישר עלייך כתוצאה מהקידוח למטרות חילוץ. גם לראות את זה
בטלוויזיה יכול לשגע אותך, במיוחד אם אתה מבין בזה קצת. אני לא
אשכח את היום שבו שירן פרנקו חולצה מתחת להריסות אחרי 4 ימים,
ברעידה בתורכיה. לפני שנודע על חילוצה שאלה איזו כתבת מפגרת את
אמא שלה, שהיתה עדיין בהלם מההתרחשויות ואיבדה את רוב משפחתה
הקרובה, איך היא מסוגלת לחזור לארץ בידיעה שחלקם עלולים עדיין
להיות בחיים.
כשאני שמעתי את השאלה הזו השתגעתי ממש. האשה המסכנה לא ידעה מה
קורה סביבה, מדינה שלמה קרסה שם, היא רצתה מקום בטוח, סיכויי
ההשרדות של בני משפחתה היו אפסיים (אכן, היחלצותה של שירן
פרנקו היתה נס). והכתבת הזו... עם השאלות המפגרות שלה. אם אין
לך משהו מנחם לומר - תשתקי!
סטיתי קצת מהנושא, סליחה. יש עוד דברים שהתקשורת הבורה תמיד
טועה בהם. למה אף כתב לא יודע את ההבדל בין כלב חיפוש לכלב
גישוש??? למה תמיד הכתבים אומרים שבלילה קשה יותר למצוא
ניצולים??? כל כך הרבה שטויות הם אומרים.
ובלילה של אסון ורסאי, אני לא ישנתי, הייתי עסוקה בלדאוג לכל
מיני אנשים שלא הכרתי שהיו תקועים תחת גל של בטון. וכאב לי שהם
נחנקים שם, כאב לי שהם סובלים, כאב לי שאין שום דרך לעזור.
למחרת היה לי מגן. אבא שלי לא חזר עדיין, שיחת טלפון קצרה
לפנות בוקר הבהירה שהם עדיין מחפשים ניצולים בין הגופות. הלכתי
לבי"ס, חייכתי בלחץ אל העולם, פתחתי את התיק, הוצאתי את הקלסר
והעטים. קיבלתי את הטופס ופתרתי אותו. הראש שלי היה באולמי
ורסאי בירושלים, עם משפחת החתן והכלה, ורגשות האשמה שלהם על לא
עוול בכפם. עם האורחים שהשאירו ילדים בבית עם הבייביסיטר בגילי
שגם לה היתה בחינה היום, אמרו שיחזרו עד 1, התקרה נפלה עליהם
כבר ב11 וחצי. מה היא עשתה? מה הילדים מרגישים? מאיפה נפל על
המדינה האסון הזה? זה לא שאין לנו מספיק אסונות...
כשיצאתי מהבחינה, שהציון עליה יהיה, אני משערת, גבוה משמונים
אבל זה רק בגלל שבמשך השנה הקשבתי קצת בשיעורים ויומיים קודם
תירגלתי טיפה, הרגשתי רע. עברה לי בראש המחשבה שאם האסון הזה
לא היה קורה הייתי מצליחה יותר טוב. מחשבה כל כך נוראית, כל כך
אנוכית, אגוצנטרית. עד עכשיו אני לא מבינה איך יכולתי לחשוב
כזו מחשבה. הרי לאסון הזה לא היה קשר עלי, אז למה אני
באנוכיותי מקשרת אלי את כל אסונות העולם? לכל נפגעי האסון, אני
מאחלת החלמה מהירה, ומבקשת סליחה. |