ביום חמים בתחילתו של עוד חורף יבש התהלכתי לי בת"א חמוש
במשקפי שמש כסופים, שיער מחומצן וווקמן. הכל התנהל לו בהילוך
איטי בעת שמוזיקת רוק רועשת החרישה את אוזניי. כל מה ששמעתי,
מעבר להלמות התופים וצריחת המיתרים, הייתה נשימתי. אני אסמטי
מלידה, מודה באשמה, וכל נשימה שאני לוקח, גם כשאני לא בהתקף,
היא כבדה ועמוקה. הכל השתלב לו ביחד בהרמוניה: הפוזה שלי,
הרעש, השקט והנשימות. כמו בכל ארוחה שאדם אוכל תמיד מרכיב אחד
מתבלט לו בבלוטות הטעם בפה. גם כעת בצהריי יום תל-אביבי ממוצע
אני יכול לציין את הדבר שהכניס משמעות להליכה שלי. עברתי ליד
תיאטרון ה"בימה" והסתכלתי על השתקפותי בחלונות של האולם של
הפילהרמונית ושמתי לב לכך שאני הולך כמו אידיוט, הידיים שלי
התנופפו מצד לצד במקביל לגוף כמו שהלכתי בתוך קליפ של מוזיקת
מארש בצבא האדום. הכרחתי את ידיי לדבוק  לצדי גופי ללא ניע
וטיפת זיעה ראשונה החלה לבקוע לה במפרצי הימני, חלילה שמשהו
ראה את ההליכה המגוחכת הזו שלי. בעודי סוקר את הרחוב בעיני
מבעד לעדשות הכהות נתקלתי במספר אנשים שהתהלכו להם גם במסגרת
אותו יום חמים בחורף יבש. הידיים שלהם, משתוללות בדיוק כמו
שידיי השתוללו שניה קודם לכן. נזכרתי שכך התהלכתי כל חיי ובן
רגע כמו עיוור שזכה בראייתו שוב זכיתי ללמוד שכולנו הולכים כמו
מטומטמים ברחוב. יעיז מי לומר שמוצא האדם לא מהקוף.

אני רעב. אולי יש בננות במקרר?




28/10/99
שעת לילה מאוחרת מאוד.