עמדתי די בצד, זו לא היתה הלוויה שלי, כל חושי פעלו בנפרד.
עיני תרו בתוך הקהל שנאסף לאיטו כנחיל עצוב ושחור.
צילמתי במוחי אותם מדברים בינהם ככל הנראה על הפעם האחרונה בה
ראו אותו או דיברו איתו או עליו. בזוית אחרת ראיתי אותה שורפת
במבטה נקודה בלתי נראית ועיניה האדומות מבכי זעקו לנקמה
ורחמים.

אוזני צדו קולות בכי חלושים ומקהלה של קינוחי אף קצרים. רחש של
דיבור נמוך דמה לזמזום של הנחיל ונשמע היה כמו נעימה שנכתבה
במיוחד לפרק האחרון של דברי הימים. של חייו.
מאחור לא יכולתי להימנע מלשמוע אדם קטן שצורח לתוך פלאפון: "מה
זאת אומרת הוא אמר שלא יגיע, תאמר לו שאני אשרוף אותו.",
נכוויתי בעור התוף לשמע דברים אלו.

את ידי אחזה בכל העת אמה של אהובתי, לא חשתי במגעה אפילו כאשר
לפתה את ידי חזק מספיק בשביל לשבור את עצמותי. לא חשתי.

טעמתי בגרוני כאב של דמעות שחיכו בקוצר רוח לפלוש לפניי, טעמן
המכאיב היה מהול במלח מים ודם. הטעם היה מר ומתוק יחדיו וכמעט
שהתמכרתי אליו אבל לבסוף לא.

ריח? באותו הזמן הייתי תתרן. למרות שריחות מהולים השתוללו
באויר, אני לא הרחתי.

צדתי באוזני קול של רכב מתקרב. שורה של חיילים הסתדרה בדרמטיות
על השביל שהוביל אל חלקת הקבר, עיני כל נשואות אל השביל וידי
נמחצת מתפיסתה.
הארון הגיע.
ואחריו מגיע רכב נוסף.
הרכבים נעצרים.

הארון ממתין בדומיה, הנחיל שותק גם כן, דלת הרכב השני נפתחת
וללא אומר כמו בקריעת ים סוף נקרע הנחיל ויוצר שביל חי אל עבר
המת והכל בדומיה. רגל יחידה יוצאת מהרכב באיטיות ודורכת בחשש
על הכביש השחור, כמו חששה שהאדמה לוהטת והיא תפגע.
קפאתי. תחושת צמרמורת רצה בתוכי, חושי ניתקו מבדידותם והתנגשו
יחדיו. ראיתי, שמעתי, חשתי וטעמתי בו זמנית. ראיתי את משפחתו
של המת מסרבת לצעוד לעברו למרות שרגליהם הובילו אותם אליו,
הנחיל שתק אך האב זעק: "איבדתי הכל, מה עוד נשאר בחיי." עליו
נשענו בני משפחתו תורמים את דמעותיהם לדמעותיו של האב ששמש
כמשענת אך היה כקנה רצוץ בעצמו.
קרוביו של המת הגיעו לארונו, כל צעד כבד יותר מקודמו ובכל צעד
אל עבר הגיבור העטוף בדגל כך גם התגברו זעקותיהם. נאבקתי בנוזל
שקרע את גרוני פחדתי שאתחיל לדמוע טיפות דם אדומות. "תפתחו לו
את הארון, אין לו אויר!".
נשברתי.
בקשתה של אחותו שברה את המחסום בגרוני, חשתי בזרם חם מטפס לו
במעלה הגרון ומתדפק קלות על עדשות משקפי.
כולם בכו. כולם לבשו עדשות כהות על פניהם.

הארון הוצא על כתפיהם של חבריו החיילים. באומץ הם צעדו אחרי
שורת חיילים שפינו את הדרך לעבר חלקתו. הלמות מגפיהם הדהדו
באוזני ומבטי היה נתון אל עבר האב.  הנחיל עקב  בדומיה צפופה
אחרי בני המשפחה, הזרימה נעצרה מסביב לבור אך המשיכה לטפטף על
פניהם.
זרמתי ונעמדתי לא רחוק מהבור אך מבולבל בתוך הנחיל. לא ראיתי
כלום ולא שמעתי כלום. עמדתי וחיכיתי בדומיה. זעקת בכי בודדה
עברה מלב אחד למשנהו, כל אחד זעק בתורו ותרם לרצף המצמרר
שנתווה. קיוויתי שהזעקה תפסח עליי אך היא נחתה עליי בעוצמה
רבה. ייבבתי, חברו של הגיבור צעק מעל לקברו הטרי: "אחי, חברי..
אתה חסר לי" קלח דמעות שב ושטף אותי כגיאות בים לאור ירח.
טפטפתי.
כל חושי דממו.
שורת החיילים הרימה את נשקיהם.
"אש!", עיניי נפקחו ואוזני הזדקרו.
"אש!", ידי החלה לכאוב והטעם החלוד שבדמעות הציף את פי.
"אש!", אפי נקרע.
ריח השריפה עלה בנחירי ונמהל בטעם הדמעות, יכולתי להריח שוב.
בתום הירי היה שקט. נבהלתי, לרגע שכחתי היכן אני נמצא אך
התאשתתי במהרה. החלטתי ללכת לא יכולתי עוד לעמוד שם, כיפתי
השחורה איימה לקרוס אל תוך ראשי. בעודי מסתובב צילמתי את האב.
מחזיק בידו כוס פלסטיק ושותה מים. עיניו נפוחות ואדומות ופיו
פולט בעודו לוגם: " אח, איזו בריאות. מים מחיים."
קיללתי את עצמי באותו הרגע שאין בכוחי להחזיר לו את בנו
הגיבור.

הלכתי.


(מוקדש לסמל אור כהן ז"ל, 26.6.98)